אובדן וטראומה אצל ילדים ומבוגרים

 

כתבה זו נכתבה בעקבות ניסיון מצטבר בייעוץ ובטיפול באוכלוסיות המתמודדות עם מצבי אובדן ושכול: הורים שכולים, אחים ובני זוג שכולים במשרד הבטחון, התמודדות עם מצבי עימות בכל הארץ, הדרכה להורים בגנים ובבתי ספר לאחר אסון. אני גאה לשתף ולחלוק ממה שלמדתי מהמתמודדים עצמם, שתמיד מסוגלים עוד ועוד ללמד, להפתיע ולהפעים ביכולת והעוצמה המגולמות בהם. כמעט תמיד מצאתי עידוד שבא מהאנשים עצמם, שמתמודדים עם הכאבים הקשים מנשוא, אנשים שלא אחת ידעו גם בכאבם לחזק ולתת תקווה לעוזריהם. בכך, תודתי נתונה להם על שאפשרו לחלוק ולגעת עימם בכאבים מהקשים ביותר שבני אדם מתמודדים עימם.  

אריה טבעון,

פסיכולוג קליני

                                  

 

על האבל ומעשה ההתאבלות אצל מבוגרים וילדים:

מצבי אובדן  ופגיעה והאבל הנכפה עלינו בעקבותיהם מעמידים אותנו במצבים שעל פניהם נראים כבלתי אפשריים להתמודדות. הם נראים לנו מנוגדים לכל מה שאנחנו שואפים אליו, מאמינים בו ולא פעם כפי שלא מעט אנשים ביטאו זאת הם הופכים כאילו להיות "ההגשמה בפועל של סיוט שצריך להישאר כחלום".

בעקבות האירוע, עולים קונפליקטים ודילמות פנימיות אופייניות, שנמצאים כמעט בכל קבוצה ומפגש משמעותי עם מתאבלים:

 

הדילמה - כמה לזכור וכמה לשכוח? האם אנחנו יותר מידי או פחות מידי מדברים ועוסקים בנושא הכואב? אולי בשביל הילדים, כדאי כבר להפסיק לדבר על כך, להרגיע ולהשכיח? אולי אני יותר מידי עוסק/ת בעניין ובעצם העיסוק בו הופכ/ת אותו לטראומטי לילדים ולי?

 

ברור כי העיסוק באירוע ובנושא קודם כל מכאיב לנו. כהורים, גם אנחנו מתאבלים. ברור גם כי אנחנו מסתכלים על ילדינו דרך התחושות והחויות שלנו, הן כילדים ואנשים שהתמודדו בחיינו עם מצבים שונים והן כהורים שרואים את ילדינו כביכול דרך עיניהם. ככל שנוכל להכניס את תהליך ההתאבדות והאובדן לחיינו כחלק טבעי בחיים, חלק פתוח לשיחה, לביטוי רגשי ולהתייחסות- כך יקל על ילדינו וסובבינו להתייחס אליו. לכן, השיחות בינינו, בקהילה, מאוד חשובות, כדי לגעת, להפיג ולהיות מסוגלים גם לתת לילדינו להיות עם זה.

 

ילדים ומבוגרים

מניסיוננו, שוב ושוב ניתן להבחין בתופעה בה באופן מפתיע ילדים צעירים מסוגלים להתייחס לעובדות האבל ולפרטים שונים הקשורים בו ובמוות, ומסתגלים יותר מהר בהשוואה להורים ולמבוגרים. לא פעם אנחנו המבוגרים המתקשים לעכל בצדק את העובדות הקשות, משליכים על הילדים את חששותינו הפנימיים "להתפרק" "להישבר ולא לעמוד בכך" בעוד שהעובדות מעידות שהם מדברים, מתעניינים ומתייחסים לכך לעיתים בקלות יותר מאיתנו. הניסיון עם ילדים כולל לצערי לא מעט מקרים בהם היה צורך להודיע להם על מות הורה, או חבר. מהדוגמאות שאני מכיר, כשההודעות היו ברורות, חד משמעיות וישירות, תוך סיפוק קירבה ראשונה- הן הביאו לקבלה ולהסתגלות טובה יותר, בהשוואה לתקשורת לא ישירה, מידע עקיף ו/או לא אותנטי. חשוב ביותר השיח הדיאלוגי המתמשך, האפשרות לתת לשאול שאלות והמוכנות להתייחס אליהן למרות הקושי העצום שלנו.

כאן, אנו רואים כי הקבוצה והיחד מהווים ללא כל ספק גורם מכריע שיכול לעזור ביכולת להתמודד. ילדים שמודיעים להם בקבוצה באופן המותאם להם, שמדברים עימם בקבוצה או בצמוד להוריהם והאנשים הקרובים להם רואים באירוע כגורם נורמלי יותר, כגורל משותף. לדוגמא, בגן קיבוצי, שבו שני אחים איבדו את אביהם באירוע אסון צאלים, היכולת לדבר על כך בגן עם שאר הילדים בשפתם הם, באופן קונקרטי ומותאם למה שהם העלו - מהווה כוח התמודדות שאין שני לו. יש בכך מסר שאומר: אפשר להתייחס, אפשר להתמודד עם המצב הכואב והלא נורמלי הזה, מותר לדבר עליו איתנו, אפשר להתייחס לאובדן, לכאב ואליכם בו. אנחנו יכולים להשתתף עימכם במשהו בכאב ולהיות עמכם כשאתם כואבים.

 

חשוב להדגיש: מה שאינו בר דיבור, מה שאנו לא יכולים לדבר עליו הופך תמיד להיות גורם שמקשה על ההתמודדות עם המצב, הדבר בא לידי ביטוי לעיתים שנים רבות אחר כך בחיפוש הנואש אחרי חלקים החסרים בפאזל. אנחנו חוששים באופן טבעי לדבר על המוות, חוששים להיות קרוב לכאב ולעובדות הקשות. זה גם מקשה עלינו להתקרב  למי שאיבד ומתאבל, או ברמה הקהילתית להיות שייך וקרוב לאלו שיכולים לגעת ולבטא. מנקודת המבט של המתאבלים והנפגעים, הנסיון מלמד כי הנושא הזה עולה אצלם תמיד- הם עשויים להרגיש נדחים על ידי האחרים- או שמרחמים עליהם או שפוחדים מהם. תחושה זו גורמת לעיתים להתרחקות הדדית מאנשים קרובים.

 

"תחושת החיים הכפולים"

המתאבלים חיים בכמה מישורים בו זמנית- מחד, "שיכחה", צורך בשיגרה ורצון שהכל יחזור להרגלו, רצון לא לחשוב, לא להרגיש את הקושי, הזעזוע והכאב, ומהצד השני, בו זמנית, יש רצון וצורך עז לזכור, לעסוק בכאב, להרגיש את מה שקשה כל כך.

המנגנון הנפשי שלנו מתקשה להתמודד עם תודעת החסר, האובדן שהינו קשה מנשוא, במיוחד עם מדובר באירוע טראומטי בלתי צפוי, לא טבעי ואלים באופיו. אירוע שאנו מסרבים להכיר בו מעצם טבעו הפוגעני והבלתי מתקבל. למעשה, ניתן לומר שמצבי התאבלות רבים כוללים בתוכם את העובדה שהאבל אינו בא במזמן ובמקום ואינו מתקבל עלינו, שכן הסכמה וקבלה של המצב הכפוי, הרבה פעמים מעוררת בנו אשמה, כאילו "כל כך מהר קיבלנו את ההעדרות והחסר של מי שאיננו, ויתרנו עליו? אז כביכול מה שה אומר עלינו?". במחשבות מסוג זה, אנחנו כמעט מייחסים לעצמנו בלא יודעין איזה שותפות בקביעת המוות, כאילו שאם אנו מסכימים להיפרד מהר אנו מסכימים עם המוות- מה שכמובן אינו כך הוא.

 

אבל אינו אקט חד פעמי וכולל בתוכו שלבים ופעולות פנימיות בלתי גלויות וחיצוניות. פרויד קרא לתהליך "עבודת האבל", לאמור, יש כאן מאמץ ותהליך אקטיבי.

"מעשה ההתאבלות" ("עבודת האבל" שפרויד הגדיר ורבים בעקבותיו) הינו תהליך מתמשך שלוקח זמן ומאמץ נפשי ניכר, על מנת להיפרד מאדם שהיה לנו קשר עימו ולקבל את העובדה כי הוא אינו אתנו עוד, ולהכיר בכך שלא יהיה שוב. במהלכו  של התהליך, אנחנו עושים הפנמה מחודשת של הדמות המוכרת והמצבים המוכרים לנו עם אותה, של רגשותינו וחיבורינו השונים עם הדמות וזאת מתוך המודעות הקשה לכך שהיא איננה איתנו, שיחסים אלו לא ימשיכו ויתפתחו עוד עימה.... תוך הבנה נפשית וקבלה יחסית, של היעדרותה של הדמות.

 

"החזרתיות" הינו מנגנון טבעי וחשוב ביותר באבל. אנחנו זקוקים באופן טבעי למנגנון הזה של חזרתיות, לעיתים כפייתית על זכרונות, מצבים, רגשות, חפצים ותחושות פיסיות בכל החושים. באבל אנחנו עוסקים שוב ושוב בזכרונות, בהיזכרויות, במחשבות על הטראומה והנסיבות. עולים לנו צלילים, תחושות, מראות וזו חוויה בה כל החושים והמימדים מעורבים. לא במקרה, ביהדות ובכל התרבויות יש זמן של אבל (השבעה, החודש ,השנה) שהינו זמן  ארוך מחד ומאידך- מוגבל. באבל ובתגובה לאירועים נדרש זמן וגם מה שנראה כאילו עבר ונקבר, כנראה שיעלה שוב ושוב.

 

להמשיך הלאה או לעצור לשמר להקפיא את המצב הקודם?

מניסיוני, עם עבודת האבל (קבוצות הורים שכולים, נפגעי אסון וטראומות), אנו מוצאים את הקונפליקט הזה כנקודה מאוד מכריעה בתהליך. עוסקים בו הרבה דרך התייחסות לשיחות על האבל, לטכסים, לחפצים ולשינויים בחיים או להקפאתם. הרבה פעמים, שינוי מתקבל כלקבל את עובדת ההיעדרות והמצב החדש.

הדילמה הינה כפולה שכן בהרבה מצבים טראומטיים אנו נדרשים לעשות שינויים מידיים בחיים, שינויים שלעיתים אנו עושים מיידית אבל לא תמיד בתחושת שליטה עליהם: מעבר דירה למקום אחר, שיפוץ ו/או תיקון, שינוי באופי העבודה וחלוקת הזמנים.

 

הדילמה של איך לזכור?

מה לזכור? האם גם את הריבים? את מצבי העוינות, או רק את כל הדברים הנהדרים והמיוחדים שבאדם שאיננו. יש לנו תמיד נטייה לעשות האדרה (אידאליזציה) של המת, וקושי לבטא את העניינים הבלתי גמורים עימו: הכעסים, הויכוחים, הזיכרונות של הקנאה או הרגשות השליליים. אלו תמיד מעוררים בנו תחושות אשמה. אשמה זו הופכת מנסיוני להיות גרעין של חלקים בלתי נגישים לעצמנו בתוכנו, שמאוד מקשים עלינו להיפרד ולעשות את תהליך ההתאבלות שלם יותר. מה שאיננו יכולים להעלות בזיכרוננו כשייך לחוויה המשותפת שלנו עם מי שאיננו, קשה לנו לזכור אותו על מנת להיפרד ממנו.

הדילמה הזאת מתקשרת מאוד לתהליך בניית טכסי הפרידה והתיעוד.

 

הדילמה של מה עושים עם החפצים ששיכים למת? 

האם לשמור אותם כפי שהם ממש ולא לגעת? לדוגמא, אצל הורים שכולים נפוצה התופעה של שמירת התיק מהצבא כפי שהוא הוחזר, לעיתים במשך שנים, לא פותחים אותו ורואים בו חפץ מקודש כמעט. או אמא שלא נגעה בממחטה שהיתה מונחת על השולחן של הבן, לא נגעה בבגדים התלויים בחדר ורצתה לשמר את הריח שלהם- ריחו של הבן.

 

תחושת החודרנות של מחשבות, רגשות, ואסוציאציות: באופן בלתי צפוי גם במצבים בהם דברים מתנהלים כרגיל.

 

"על מנת להיפרד ולהתרחק צריך לזכור מחדש".

לילדים צעירים (וגם לנו המבוגרים) יש קושי לעשות את התהליך של האבל, חסרים להם חלק מהמנגנונים הפנימיים שיש לנו המבוגרים במיוחד בגילים הצעירים יותר.

הצורך והיכולת לזכור באומרנו ל"זכור"  כוונתנו לגעת להרגיש משהו מאותה הדמות קודם כל דרך בזיכרונות, והחלקים המופשטים בתוכנו אבל גם דרך הדברים הקונקרטיים והגלויים: החפצים, המקומות, התמונות, הסימנים שונים להיותו: העיסוק בחפצים אצל משפחות שכולות כמו אצל ילדים הינו עיסוק , מגע עם המת, עם הזכרונות ולמעשה עוזר לעבודה הפנימית שלנו.

 

אנשים שמתאבלים, מאוד מתייחסים למה שנשאר מהדמות או מהמצב ממנו הינם נפרדים. נשארים לנו זכר של חוויות שכוללות תמונות פנימיות, רגשות, אמירות, מצבים והמון מחשבות על מה שהיה וגם על מה שלא היה ואולי רצינו שיהיה. מה לא הספקנו לעשות ביחד (היינו רוצים אולי לדבר על, להספיק לעשות ביחד... לגמור דברים עם מי שאיננו. לא הספקנו להגיד לו ש..)

 

ילדים זקוקים להמחשה של התהליך הפנימי הם נעזרים בדברים קונקרטיים: חפצים של מי שאיננו: משחקים (ששיחקנו יחד) בגדים, ציורים,

 

מתאבלים לא פעם חושבים שהם בלתי נסבלים על ידי האחרים, שהם מכבידים יותר מידי, שהם מטרידים באבלם. הם עשויים לפתח התרחקויות ותחושות ניכור מסובביהם. מחד רוצים קירבה מאידך חוששים מלהעיק להכביד. תמיד מלווים בתחושה שאף אחד לא יוכל להבין אותם באמת. החוויה של האובדן הקשה הינה תמיד ייחודית ובאמת את הכאב שלהם אף אחד לא יכול להרגיש אבל בהחלט כן אפשר להבין לקבל ולהיות קרוב גם למי שכל כך כואב.

 

האלמנט הקהילתי:

כל אירוע טראומטי משברי עשוי להיות מקדם של לכידות או פותח התחלה של דינמיקות מנתקות ומפרקות של היחד. מהניסיון בקיבוצים שונים ניתן לראות שישנם דפוסי תגובה והשלכות על הקהילה בעלי התפקידים בה השכנים והחברים הסובבים. תמיד ישנם שרוצים לדבר להתחבר, מרגישים עצמם כנפגעים ראשיים בעוד אחרים שרוצים לשכוח להימנע ממגע ריגשי, משיחות וממפגש עם אלו שרוצים לדבר ולהתחבר. אנחנו מוצאים כאן קונפליקטים ומגמות של בניית תת קבוצות,

מצבים של הסתגרות, השלכת הכעס על הסובבים, תחושה שלא מבינים אותם שהם נשכחו. המתאבלים לעולם מרגישים שהם לבדם ושזר לא יבינם. עותה הרגישות והחשדנות לכאלו "שבאמת מתעניינים" לעומת כאלו "ששכחו" שממשיכים כרגיל  בזמן שהנפגעים הקרובים לא רוצים ואינם יכולים לשכוח ולהמשיך הלאה. אנו מוצאים לא פעם אבל פתולוגי שמתקבע בקהילה קטנה, במהלכו המשפחה מסתגרת ומתנכרת, עוטפת עצמה בהשלכת שליליות כלפי הקהילה. מתחילים תהליכים

השיחות והתקשורת הראשונים בין התושבים בקהילה משמעותית ביותר בתחילת התהליך ובונות דפוסים. הם מאפשרות תהליכי קשר רוחבי שיוצרים תחושת גורל משותף, תחושה שניתן להתגבר ולתקשר סביב נושאים כל כך טעונים, דפוסים שיעזרו גם בהתייחסות לילדים. "היחד"  נותן תחושה של לגיטימיות ונורמליות בתהליך הלא- נורמלי של הכאב האישי והקיבוצי. אם המבוגרים יכולים לקיים דיאלוג והתחלקות סביב הכאבים, באופן נורמטיבי ומכובד, אפשר גם יהיה לעמוד עם הילדים בשיחות ובדיאלוגים סביב אותם הנושאים.

 

"הגרעין של הטראומה":

 הטראומה הופכת להיות המרכז המארגן של אירועים ושל משמעויות, מעין מגנט במרכזה של ספירלה שסביבה כל פעם מתקדמים וחוזרים לאותם מצבים ומקומות אבל בשינוי זוית מבט, ועם זכירה של גרעין הספירלה= הגרעין של הטראומה. ניתן לראות זאת ולהבחין בכך דרך הנארטיבים ודרך החוויה הפיזית/ תחושתיים. אצל פוסט טראומטיים ישנם ריחות/ צלילים/ סוגי תאורה או מראות שקשורים ומעוררים את חווית הטראומה ואת הנארטיבים.

השינוי במשמעות: מעכשיו הכל יהיה שונה כאן, מעכשיו אפשר לדבר על תקופת ה"לפני" ו"אחרי" האירוע , ישנו זמן קריטי בו מתקבעות אמירות מסרים ומשמעויות לטווח רחוק. המשמעויות והנארטיביים מתקבעים בחיי הקהילה בזיכרון שלה.

 

משאבים וכוחות של הפרט והקהילה:

עלינו לזכור תמיד כי למרות המצב הכואב ניתן ואפשר וצריך להמשיך ולתפקד. יש רגעים וזמנים לאבל וישנם רגעים לקימה ולחזרה לחיים תוך כדי התאבלות. לכל אחד מאיתנו ישנן דוגמאות של התגברות ודפוסים אופייניים של התגברות, כדאי ורצוי להיזכר בהם. אנחנו מדברים על מנגנוני התמודדות,  שרצוי שיהיו אקטיביים. לעבור ממצב של חוסר אונים למצב של אונים יוזמה ויכולת. ניתן לאתר את הכוחות האלו, להזכירם לנפגע,  ורצוי להפעילם, יש לחברם למטרה ולחזון אף מעבר לעצמי. העזרה הגדולה ביותר של כל אחד היא היכולת לתת להעניק לאחר ולהיות שליחותי. אלו נותנים סיבה ומשמעות לכאב: "אם יש לך למה תוכל לעשות כל איך". ברגעי משבר המשמעויות והשייכות מאוד מתרחבת ולקהילה התומכת יש מקום עצום ביצירת אפקט התקוותיות והתמודדות ביחד.

להחלטות "אני אתגבר" יש כוח משמעותי לעיצוב העתיד: וכאן אצטט אם שאיבדה את בעלה באסון צאלים כאשר יש לה 3 ילדים כולם מתחת לגיל הגן כך היא אמרה בשבעה: "אני ממשיכה לחיות, אני יודעת שאני אמצא בן זוג, אני אעשה הכל שאם יהיה מישהו כזה אני אכין את עצמי לקשר אפילו עוד השנה". ואמנם היא החלה קשר חדש עם אלמן, עוד באותה השנהֱֱ ֱ. מאוחר יותר הם הקימו משפחה משותפת.

אין בכך אמירה ומאומה על אבלה הכבד והקשה כאם צעירה, אבל יש כאן אמירה על כוחות החיים- כי דרכי האבל הינם אישיות ושונות, ואין התאבלות אחת "הנכונה" כביכול, ועלינו לכבד כל דרך של אבל.  ועם זאת יש חשיבות לעזרה ולתמיכה גם מקצועית כשצריך.

 

מי יתן שלא נזדקק עוד לכל הנכתב לעיל בארצנו הדואבת

 

 בברכה: אריה טבעון פסיכולוג קליני-  כל הזכויות שמורות 2008