אלימות קבוצתית בקרב בני נוער

מאת אריה טבעון, פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי, מנהל מכון טבעון ומפתח שיטת "הסמכות השלמה"

לא מכבר, הובא בפני מקרה בבית ספר בו שתי קבוצות של נערים נורמטיביות שלא הכירו מקודם, נפגשו במסע לפולין. באחד הערבים במהלך המסע, לאחר סיור במחנות השמדה, נערים מאחת הקבוצות הזמינו נער ונערה מהקבוצה השנייה לחדרם. תוך מספר דקות התנפלו על הנערה והנער, קשרו אותם, עטפו אותם בשמיכה, השפילו אותם, חבטו בהם, התעללו בהם כולל השפלות מיניות והכו אותם למשך זמן ארוך.

הנערים התוקפים שהיו מעורבים בתקרית, הינם ללא כל רקע קודם באלימות, נהפוך הוא, תוארו כתלמידים טובים, פעילים ומנומסים שאף אחד ממכריהם (הורים, מחנכים וחברים) לא האמין כי יוכלו להגיע לסיטואציה שכזאת.

גם הם עצמם כשתיארו את המקרה נבהלו מהתנהגותם ולא קלטו מה בעצם קרה שם.

מקרה אחר לגמרי - במשך למעלה מחצי שנה שני נערים בני 16 השפיטו ילדה

כבת 12 וחצי, קיימו עימה יחסי מין ועשו בה כרצונם… והיא המשיכה להופיע כמעט

בצורה סדירה ולהפגש עימם. הם התחילו כ"ידידים טובים", נערים מובילים ו"מקובלים"

בקבוצתם, שמהווים כתובת להרבה ילדים נטושים שרוצים להיות במעגל החברתי

המוביל. כך, אותה ילדה, באה במיוחד מקיבוצה ונסעה לקיבוצם, כאשר מיום ליום

ההתעללות בה קיבלה פנים יותר ויותר אכזריות תוך שיתוף נערים נוספים.

 

"להפקיד את העצמי בידי הקבוצה"

בתקופת גיל ההתבגרות ישנם מצבים מסוימים, בהם המתבגר "מפקיד" את האגו, את

שיקול הדעת, המצפון ויכולת השיפוט בידי הקבוצה. במצבים אלו, הוא פועל בצורה

שונה לגמרי ממה שאנחנו מכירים, ונפרד מחלקים בוגרים שבו. ישנם מצבים, במיוחד

כשיש לחץ ודחק פסיכולוגי, כדוגמת המסע לפולין, הטירונות, וסביב לחצים משפחתיים

(זיכרו את "בעל זבוב" שהינו מצב קיצוני), בהם המתבגר נדרש לתמיכה אך אינו זמין

ואינו רואה את הסביבה הבוגרת ככתובת הולמת. בגיל זה ממילא מוכוונות המתבגר

במצבים אלו היא כלפי קבוצת הגיל שלו וחבריו ולא למשפחתו כחלק מתהליך החיפוש העצמי והאינדיבידואציה.

מתבגרים רבים מוכנים, על מנת להשתייך ולקבל את "ההגנה" של הקבוצה, לשלם מחיר מוסרי וערכי עצום - העיקר להיות קיים ושייך. כאן פועל הלחץ הקבוצתי, כאשר חברי הקבוצה מאתגרים אחד את השני ומלבים הקצנה התנהגותית. כנגד מי שאינו נכלל בהתנהגות זו מופעל איום הנידוי והענישה הקבוצתית.

אנו חיים בחברה בה יש קושי גובר בבניית שייכות באמצעים פנימיים ומאוזנים שאינם מבוססים על סימנים חיצוניים וחוויות ריגוש קיצוניות, שכמובן מתוגברות גם על ידי שתיה וסמים. חוויות כאלה מהוות לא פעם, לצערנו, כלי לבניית תחליף ל"יחד קבוצתי" המבוסס על רמת ריגוש גבוהה ביותר, שכל פעם מוקצנת. החוויה מתחילה בריגוש מועט ומועצמת מפעם לפעם, כך שעל מנת להשתייך לחבורה, יש להקצין את ההתנהגות, שכביכול מעידה על עומק הנאמנות והשייכות לקבוצת הפוגעים, שבדומה לקבוצות עברייניות, יש להם סוד משותף, ונאמנות הגנה אחד על השני.

גורם נוסף המעודד היווצרות מצבי קיצון אלו, טמון בתופעה הנקראת "נסיגה של הזהות העצמית", שממילא איננה מגובשת בגילאים אלו. האדם שואב את הזדהותו וזהותו מהקבוצה בה הוא יכול לחוש חזק, רצוי, גיבור ובוגר, לכאורה. המתבגר חש מוערץ בגין התנהגותו הקיצונית והעידוד שמקבל מהקבוצה, באופן הפוך לגמרי מתחושותיו במסגרות אחרות בהן נמצא כגון בית הספר והמשפחה.

 

במקום דכאון – תוקפנות

לא פעם המוצא ממצבי דחק וממצבים דכאוניים בהם האדם מאשים עצמו, הוא החצנת הכעס וההרס כלפי חוץ ומציאת פורקן על שעיר לעזאזל. ניתן לראות זאת גם בניתוח לאחור של לא מעט מקרים בהם הנערים האלימים למעשה היו שבויים תקופה ארוכה במצב של "דכאון נעורים", שבמהלכו הרגישו מנוכרים לחיים, חוסר עניין בסובבים, חוסר יכולת להנות ממרכיבים יום-יומיים ולהגיע לסיפוק מעשייה מתמשכת. מצבים אלו מאופיינים בנתק מדמויות מרכזיות בחייהם של המתבגרים (העדר אב, גירושין, נשירה ממסגרות ועוד).

 

ניתן לראות בתהליך חוזר זה, תהליך בעל אופי ממכר, התמכרות לאלימות. תהליך זה קשור גם לעולמנו התקשורתי המציף בתכנים קשים, בחשיפה לסרטי אימה ואלימות, שזמינים לבני הנוער  ביום ובלילה, וכיום אפילו בטלפון הסלולרי. עדות נוספת לקשר בין התנהגות זו לעולם התקשורת, הינה שחלק רב מאירועים דרמטיים אלו מתועדים במצלמת הטלפון הנייד ומועברים לצפיית חבריהם.

 

אין ספק כי במצבים אלו חסרה אמירה והכוונה בוגרת - החסרה כל כך בתקופתנו הנוכחית. בתקופה זו, הנוכחות והסמכות ההורית חסרות ובחלק מן המקרים ניתן לראות קריאה ברורה לעזרה, לנוכחות בוגרת שנותנת בטחון ומקום של "סמכות שלמה" להשתייכות מוגנת.