הבניית תפיסה (Reframing) כדרך חיים

מאת עוזית דגן (M.A), עובדת סוציאלית, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת, מגשרת במכון טבעון 

 

"מן המקום בו אנו צודקים

לא יצמחו לעולם פרחים באביב"

(יהודה עמיחי)

 

כשהייתי ילדה נהגנו לנסוע לרופא בעפולה או לדודה בפ"ת בטנדר של הקיבוץ, מאחור כמובן.

בזמן הנסיעה תמיד משכה את תשומת לבי לוחית קטנה ממתכת שהיתה קבועה באוטו: "אל תשליך בדלי סיגריות וגפרורים החוצה".

"למה?"-תהיתי לעצמי – "ברור לי למה לא לזרוק החוצה, אבל למה לא לזרוק בַּדְּלִי ?"

אני זוכרת את הרגע המכונן שבו הבנתי, בהבנת פתאום, שמדובר בבדלי סיגריות.

פתאום כל התמונה השתנתה לי, כאילו היתה שם מצלמה שצילמה עד עכשיו את הסצינה רק מזוית אחת, ולפתע רכשתי מצלמה משוכללת יותר שמראה את הסצינה במבט-על ומשנה את כל הפרשנות על מה שראיתי.

בעיקר זכור לי שהשתנתה התמונה שלי את עצמי: הבנתי שאני לא כל-כך טיפשה כפי שחשבתי…

זהו בדיוק פירוש המילה REFRAMING – הגדרה מחודשת של אותו הדבר, ע"י הסתכלות מזוית ראייה אחרת.

 

פעמים רבות אנחנו חווים תהליך זה כתחושה של "אהה", משום שהניסוח מחדש מאפשר לסיפור שאותו סיפרנו לעצמנו עד היום להשתנות ברגע אחד של הארה.

יש לתהליך שמות רבים, שהמשותף לכולם -  תיאור של  שינוי מהותי בתפישה:

המטפלים ואצלביק ויקלנד ופיש* קראו לו "שינוי ממעלה שנייה", וארכימדס צעק "אֶאוּרֶקָה"* ("מצאתי!")  כשרץ עירום מבית המרחץ להודיע לכל העולם שמצא את הנוסחה לפיה גוף השקוע באמבט דוחה כמות מים השווה לנפח גופו.

 

איך ניתן להשתמש בתהליך זה במהלך הטיפול או בחיי היום יום?

ההנחה הבסיסית של הפסיכולוגיה ההומניסטית היא שאין מציאות אובייקטיבית אחת. אותה מציאות נחווית באופן שונה ע"י אנשים שונים. לכן  לא רק שכולנו תופשים אותה בצורה שונה – בעצם התפישה שלנו אנחנו יוצרים אותה מחדש.

לדוגמא: ילד שכולם תופשים אותו כ"כבשה השחורה". המציאות שלו ושלנו היא שהוא שונה – דחוי כי הוא מפריע, ומפריע כי הוא דחוי.

אם נהפוך לרגע את תמונת העולם הזו נוכל לראות אותו כ"כבשה הצחורה" – כי הוא מסכים לקבל על עצמו את כל הגערות  ובכך הופך את כל הכבשים שלידו ל"כבשים לבנות". החלפת ה-"ש" ב-"צ" שינתה לנו את כל תמונת העולם – את תפישתנו את הילד, ואת תפישת הילד את עצמו.

 

דוגמא אחרת מתחום האומנות – הציור "יחסיות" של מאוריץ קורנליס אֶשֶר , שניתן לראות בו מספר "מציאויות" שונות:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דווקא הבלבול שאנו חווים מול ציור מסוג זה, שמקעקע את המוסכמות שלנו לגבי הכיוון בו עלינו להסתכל על הדברים – גורם לנו להבין שמציאות החיים היא מורכבת מאד, ואין דרך אחת להסתכל בה.

 

בדוגמה נוספת, הפעם  מתחום הספרות – דוד גרוסמן בספרו "איתמר מטייל על קירות" – שובר את ההנחה הבסיסית שלנו שיש תמונות שתלויות על הקיר ויש ילד ששוכב במיטה, ויוצר תפיסה אחרת של המציאות.

 

בתחום הפילוסופיה – ויקטור פרנקל, ניצול מחנות הריכוז, מספר בספרו "האדם מחפש משמעות" שמה שעזר לו לשמור על איזושהי תקווה במצבו שלכאורה נראה חסר-תקווה, היתה ההרצאה שהוא תיכנן בראשו להרצות לאחר שחרורו. ומה היה נושא ההרצאה? איך ניתן לסייע לאנשים להתמודד עם מצבים חסרי תקווה. בדרך זו הוא הפך את חוסר התקווה למשאב – עבורו ועבור האנשים הרבים שלהם הוא היווה השראה והוכיח שגם אם אינך יכול לשנות את המציאות שאתה חי בה – בעצם העובדה ששינית את המשמעות הפנימיתשאתה מייחס לדברים – אתה חי אחרת בתוכה.

 

להבדיל, אם ניגע בתחום ההומור – בדיחות הן מאד יצירתיות, כי הן משנות את מה שחשבנו קודם על המציאות. לדוגמא:

"מה אמר הגיר ללוח? – אני שם עליך פס…"

כאן, עצם דו-המשמעות  של המשפט כבר גורמת לנו לחשיבה מחודשת על הדברים.

 

בראיית עולם יצירתית אנחנו רואים את הדברים בצורה שונה, מבינים שלמציאות יש מספר פנים – ויודעים שביכולתנו לקבוע ולהחליט באיזו אפשרות של פעולה נבחר.

דוגמא– בשעת ריב אנחנו מאד יצירעתיים – מחפשים באופן יצירתי כיצד להרע לשני, מפני שאנחנו תופשים אותו כמי שרוצה להרע לנו.

לעומת זאת אם נחשוב על חילוקי הדעות כעל ויכוח שבו לכל אחד יש דעה שונה – כפי הנראה שלא נמהר כל כך להיפגע ולהסיק מסקנות לגבי כוונתו של האדם שמולנו.

 

בטיפול המשפחתי מדברים על הרגע של "שינוי ממעלה שנייה"* כרגע מכונן.

שינוי כזה קורה ברגע שבו אנחנו מצליחים לא לעשות "עוד מאותו הדבר" אלא מתנתקים מהחשיבה ההרגלית שלנו ומפעילים סוג אחר של חשיבה.

קחו למשל נערה שרבה עם הוריה על שעת החזרה הביתה. כבר כמה שבועות שהריב ביניהם נמשך באותה הצורה: היא מתריסה שהם אינם מבינים אותה ורק חושבים שהיא ילדה קטנה שצריכה לחזור הביתה מתי שהם אומרים, ואילו הם מרגישים שהם מאבדים שליטה ומאיימים בסנקציות ובעונשים.

מתי יכול לחול השינוי? כשמישהו שלישי – מגשר, יועץ חינוכי  או מטפל משפחתי – יוכל להראות להם שמעבר לחילוקי הדעות יש להם בעצם סיפור משותף של דאגה:

היא דואגת לכך  שההורים לא סומכים עליה מספיק למרות שהיא מרגישה כבר בוגרת לכל דבר, וההורים דואגים שאולי ייקרה לה משהו מתוך רצון להגן עליה. פתאום מובהר שבעצם אין לאף צד כוונת זדון לפגוע בצד השני, והאווירה בחדר מתבהרת באחת. עכשיו אפשר להמשיך ולדבר על ההסכמות ולהתווכח האם שעת החזרה תהייה 12.00 או מוקדם יותר, לפני שסינדרלה תאבד את נעלה…

מודל אחר שמראה את חשיבות הפרשנות בחיינו הינו מודל אפר"ת, השכיח כיום בתחומי הטיפול, האימון והגישור. מודל זה מאפשר לנו בעצם לנתק את המציאות מהפרשנות שיצקנו לתוכה, ולבחון פרשנויות אלטרנטיביות לאותה מציאות.
למודל ארבעה שלבים:

שלב ראשון- אירוע: מה קרה במציאות?

שלב שני- פירוש: איך פירשתי את האירוע, תוך כדי הדברים ובסיומם?

שלב שלישי- רגש: איזה רגש התעורר בי בעקבות האירוע?

שלב רביעי- תגובה: איך נהגתי בעקבות האירוע?

חשוב להבחין כי מקורו של הרגש הוא בפרשנות שנתתי לאירוע – ולא באירוע עצמו. הפירוש נתמך על ידי הרגש, שבתורו הוא הדלק לתגובה.  על ידי התגובה שלנו, אנו יוצרים מציאות שתואמת את הנחות היסוד שהיו לנו. התנועה היא מעגלית, ולכן אדם מגיע למסקנה: עובדה, צדקתי!  כך, בהדרגה,התפיסה של האירועים הופכת להיות סלקטיבית, כשהאדם מבטל (או לא זוכר, או מעוות) את האירועים שאינם עולים בקנה מידה עם ההיגיון הפרטי שלו.

כוחו של הסיפור כה רב, שהוא לא רק מייצג את המציאות אלא גם מעצב אותה, כך שבעצם אנחנו חיים  את הסיפור שאנו מספרים לעצמנו בראש.

 

על כן יצירת שינוי בחיים מתחיל בהסכמה לא להניח הנחות, לפתוח ולבדוק תבניות ישנות. למשל, לפי המודל, לאחר שרטוט ראשוני של מהלך האירועים, ניתן להתחיל בחקירה אחר פרשנויות אלטרנטיביות של אותו אירוע.

מומלץ לנסח כמה שיותר פרשנויות אלטרנטיביות, גם אם חלקן נראות לנו "לא הגיוניות" לכאורה.

לאחר שמצאנו מגוון רחב של פרשנויות לאותו האירוע, נבחין איזה רגש כל אחת מהפרשנויות היתה מעוררת בנו, ואיזו תגובה היתה מתעוררת בנו בעקבות אותו רגש.                                                                            כך אנו יוצרים בעצם מגוון דרכים חדשות לפרש, להרגיש ולהגיב למציאות. דרכים אלו הינן "אמיתיות" או "נכונות" בדיוק כמו הדרך הראשונה שבה בחרנו לראות את המציאות.          כעת אנו יכולים לשנות את בחירתנו – ולבצע "טרנספורמציה" באופן שבו אנו תופסים את מה שהתרחש.

 

עצם פתיחת האופציות של ההסתכלות האחרת היא החשובה, כי היא מחזירה לאדם את עמדת היותו בוחר ומנהיג את חייו, , ולא קורבן של הנסיבות שמובילות אותו.

 

דוגמא אחרת, מחדר הטיפולים: נער שהרגיש מקופח לעומת אחותו, אימץ לעצמו את השפה ה"קיפוחית"("אני מקופח אז אתם, הורים יקרים, צריכים לפצות אותי על כך"). הוריו, במקביל, אימצו לעצמם את השפה ה"פיצויית" ("מה עוד אפשר לעשות בשבילך כדי שתהיה מרוצה?")

כאשר הבנתי מבני המשפחה שזה הסיפור שהם מספרים לעצמם ואינם יודעים איך לצאת ממנו, עשיתיהבניית-תפישה של הצגת השפות בהן הם  מדברים בבית ("קיפוחית" ו"פיצויית" זאת בעצם אותה השפה, בעגות שונות) , ושאלתי אם היו רוצים ללמוד שפה חדשה.  כשהביעו את הסכמתם אמרתי שמעתה נעבור ללמוד את השפה ה"נוכחית", שבה אתה לומד לראות את האדם השני נוכח מולך, לא דרך ה"פילטר" של הסיפור שסיפרת לעצמך עד היום אלא בדרך חדשה.

חשוב להדגיש – הנחת היסוד היא שלשימוש במילים ישנה חשיבות  רבה בהליך הטיפולי -  לא כשינוי סמנטי אלא כאמצעי מסייע  בשינוי הפרשנות שלנו על המצב.

ברגע שהגדרתי מחדש את הדינמיקה המשפחתית כ"שפה" מייד הבינו כולם שאין בסיפור הזה "טובים" או "רעים" כי בעצם  כולם הכירו עד עכשיו רק שפה אחת, וכשם שלמדו אותה כך הם יכולים גם ללמוד שפה אחרת, שתתאים יותר לצרכיהם.

מדהים איזה שינוי חל במשפחה בעקבות הגדרות אלו, וכמה מהר הם רכשו לעצמם את כללי השפה החדשה…

 

ועוד דוגמא שעוסקת בהתנהגות כשפה: כעו"ס בפנימייה עבדתי עם נער בן 12 שסבל מאנקופרזיס (בריחת צואה). בכל יום היה מעביר את מכנסיו המלוכלכים מעבר לגדר לאמו, שהגיעה במיוחד כדי לקחת אותם ולהביא לו זוג מכנסיים נקיים.

באחת השיחות שאלתי אותו: "מה הקקי שלך היה רוצה להגיד לאמא, אם הוא היה יכול לדבר?"

"אני מסריח", ענה, "את לא יכולה להתקרב אלי כי אני מסריח".

"ומה הוא היה מבקש ממנה?"

"אל תיגעלי מרועי" (שם בדוי), "זה הכל בגללי".

"כלומר, הוא היה רוצה שהיא תקשיב לשפה של הקקי ותדע להבחין בין השפה שלו לשפה של רועי?"

(מתלהב) –"כן".

"ומה השפה של רועי?"

(מחייך) "אולי אנגלית? אולי אנגלית מעורבת בקקית?"

"ואיך נלמד את אמא את השפה שלך, כדי שלא תישאר שפה סודית כל-כך?"

(צוחק) "אמא כבר תלמד לבד, היא חכמה…"

גם בדוגמה הזו, לאחר שהגדרנו את התנהגותו כ"שפה סודית" שהוא הסכים לחלוק אותה עם אמא, חל שיפור ניכר ביחסים ביניהם ותופעת האנקופרזיס  נעלמה בהדרגה. כל זה נעשה ללא צורך בתיוג מכל סוג שהוא, תוך הבנה שהשפה הסודית שירתה אותו מצוין פעם, אך היום הגיע זמנה להשתנות.

 

דוגמא נוספת, הפעם מעולם הגישור: במסגרת פרויקט ייחודי של גישור בין בני נוער לבני משפחותיהם, גישרנו בין נער שהיה בטיפול של שירות המבחן לנוער לבין הוריו.

אחת מטענות ההורים היתה שהוא מכה את אחיו חזק ואחיו ממש פוחד ממנו.

גם כאן, במקום לשאול את השאלה המתבקשת "למה אתה מכה את אחיך?" בחרתי לשאול "מה בעצם היית רוצה להגיד לאחיך ע"י המכות האלה?"

והתשובה המפתיעה לא איחרה להגיע: " שיתרחק ממני, שלא יהיה כמוני".

מסתבר שהנער דאג מאד לאחיו והדרך היחידה שלו להרחיק אותו מעולם הפשע היתה להרביץ לו כדי שלא יתקרב אליו ולא ירצה  ללכת  בדרכיו.

כמובן שבהמשך הצלחנו לחשוב, יחד עם ההורים, על דרכים יותר יצירתיות להשיג את המטרה החשובה הזו אבל עצם השאלה איפשרה לנו להגדיר את מעשה ההכאה באופן שונה ולהצטייר בעיני עצמו ובעיני ההורים כמי שבכל זאת טובת משפחתו חשובה לו מאד.

 

דוגמאות נוספות מפגישות משפחתיות:

א.     לנער שהיה "עושה הצרות" הראשי בביה"ס והוריו נקראו להגיע לשם כל שני וחמישי כדי "לקבל על הראש" (כהגדרתם) מצוות ביה"ס, הפניתי שאלה:

" מאיפה יש לך את כל הכוחות האלה?"

הנער הביט בי נדהם, בטוח שהתבלבלתי ולא אליו אני מדברת.

"באמת", התעקשתי, "מאיפה אתה לוקח את הכוחות לסובב את כל המבוגרים החזקים האלה על האצבע הקטנה שלך?"

"זה לא כוחות", התערבה אמא שלו, "זו טיפשות", אבל אני לא ויתרתי: "אני בטוחה שאיפשהו עשיתם משהו טוב בהורות שלכם, אם הצלחתם לגדל נער שלא פוחד משום דבר. עכשיו, בואו נחשוב מה היה קורה אם הוא היה מצליח לכוון את הכוחות האלה למקומות חיוביים יותר…"

והשיחה בהמשך כבר הפליגה לכיוונים אחרים.

 

ב.     זוג הורים הגיעו אלי, מיואשים, וסיפרו: "יש לנו ילדה שמשקרת כל הזמן, אנחנו כבר ממש לא יודעים מה לעשות". הקשבתי להם ושאלתי: "אז יש לכם ילדה שלפעמים לא דוברת אמת?" "לא", הם תיקנו אותי, "היא תמיד משקרת".

"תמיד?" שאלתי, האם יש פעמים יוצאות דופן שבהן היא כן דוברת אמת?"

כשהודו שאכן יש פעמים מעטות כאלה, בדקנו יחד איתם מתי זה קורה וראינו שהמשותף לכולן – העובדה  שהילדה יכלה להגיד את האמת שלה מבלי לחשוש שמא תיענש.

בדרך זו של שינוי התיוג מילדה "שקרנית" ל"ילדה שלפעמים דוברת אמת ולפעמים לא", יכולנו להתקדם הלאה ולהחליט מה ניתן לעשות במקרים שבהם היא חוששת לספר את האמת.

 

ג.      דוגמא נוספת לשאלה של הבניית-תפישה באמצעות השפה:

זוג שהגיע והבעל מספר: "הבעיה היא שאמא שלי ואשתי כל הזמן רבות, וכבר אין לי כוח לשתיהן".

"אז האתגר שעומד בפניכם הוא לשפר את היחסים בין אמא שלך ואשתך?" שאלתי

(כשאני עוברת מ"בעיה" שמסמלת משהו תקוע שמקורו בעבר ל"אתגר" שמסמל יכולת התמודדות עתידית).

"מה שתגידי", חייך הבעל, "העיקר שאני אוכל לצאת מהתמונה ולנוח…"

תתפלאו, אבל בהמשך גם הוא הבין שיש לו חלק בשיפור היחסים, ע"י אי העברת מסרים שליליים מאחת לשנייה. ככה זה, לפעמים צריכים לעבוד קשה כדי לנוח אחר-כך…

 

ההבניה אינה רק דרך להתייחס אחרת לעולם "שם בחוץ", אלא יכולה לשנות את התפישה המעגלית שבה אני משוכנע ש"אני כזה " או ש"העולם כזה" וזהו זה. במקרים של תפישה כזו   תפעל "הנבואה שמגשימה את עצמה", ואנו נמצא את עצמנו בדיוק במקום שאליו היו מכוונות מחשבותינו.

ההבניה, לעומת זאת, מאפשרת הרחבה של אופציות הפרשנות, ובעקבותיהן את אפשרויות הפעולה העומדות בפנינו.

לסיכום – הבאתי לפניכם כאן גישה שבעיניי מן הראוי להופכה לדרך חיים, בגלל התקווה שהיא מעניקה לנו בחיינו ויכולת השינוי האינסופית שהיא מעניקה לנו. בכל פעם שאתם מרגישים "תקועים" בתוך מציאות שנראית כאילו "ככה היא", נסו לדמיין עצמכם יוצאים מהמעלית התקועה, עולים לגג הבניין ומשם עפים בכדור פורח עד לנקודה שמשם הכל ייראה אחרת לגמרי… זו בוודאי הרגשתם של האסטרונאוטים שהגיעו לחלל ומשם הבינו כמה אנחנו נראים קטנים אבל כמה גדולות ומגוונות האפשרויות העומדות בפנינו…

 

 

  • ווצלאביק, ויקלנד ופיש, שינוי, ספריית הפועלים 1979