משה וגילה (שמות בדויים) באו לטיפול במשבר זוגי קשה. באו ותיארו אי הסכמה יסודית, במחשבה ש"אינם מתאימים" ועם שאלה האם להיפרד או לא. הקונפליקטים התבטאו בתחומים מגוונים. למשל, בהורות וברצון בילד: משה רצה ילד זמן קצר אחרי החתונה ואילו גילה חיכתה "לרגע המתאים לה". מספר שנים היא התקשתה לעבור למצב של אמהות, ועכשיו הם הורים….עכשיו, משה מרגיש שהיא רק עם הבן.

גילה אוהבת לקבל החלטות לאט, לתכנן ולחשוב על הדברים, ואילו משה הוא איש ההhי טק מהיר החלטה ועשייה. הדבר בולט בכל תחום כמעט- החל מיציאה מהבית לבילוי, דרך בישול ארוחה. משה עושה הכל מיידית ואילו גילה משקיעה בכל התפאורה עד שמשה מאבד סבלנותו. כך גם בצורת ההתייחסות לחברים: משה ספונטני' מזמין מיד וללא תכנון ממושך ואילו גילה זקוקה להכנות. היא שומרת על קשרים "עמוקים". בעיניה, משה שומר על קשרים שהם "שטחיים".

באומרנו קונפליקטים, מיד עולה בנו מחשבה איך להעלימם ו"לפתור" אותם, מתוך מחשבה כי קונפליקטים מזיקים ומפריעים לחיינו השלווים והשקטים. הם מתקשרים למחשבות שליליות. כאילו קונפליקטים הם "קלקול" או "אי תקינות" שיש להכחידה.

חשוב לדעת: קונפליקטים הינם חלק יסודי מחיינו כבני אדם. אין חיים ללא קונפליקט. כל אחד מאיתנו  מתמודד עם קונפליקטים פנימיים וקונפליקטים חיצוניים- בין- אישיים ואלו הקשורים במפגש עם המציאות- שהינה תמיד חסרה בהשוואה למה שהיינו רוצים.

בטיפול הזוגי ובמשפחה לחלק מהקונפליקטים יש "תפקיד". משפחה ללא קונפליקטים מעלה סימן שאלה גדולה, מה בעצם עומד מאחורי התמונה המושלמת והמאוחדת? כיצד לא עולים הצרכים הטבעיים המנוגדים, כיצד יש אחדות דעות ואין ביטוי לשונות שיש בין הגילים והעמדות? קונפליקטים מעידים שלא כולנו זהים, שיש "קולות", דעות וצרכים שונים וכי אנו מסוגלים לומר "נכון, כבני אדם אנו שונים וזה מצוין ומעשיר את קיומנו".

 

קונפליקטים עקשניים

מדוע אותם קונפליקטים מתמידים וממשיכים לעלות שוב ושוב גם כשמגיעים

להסכמות? משה וגילה הצליחו יחסית בקלות ודי מהר להגיע להסכמה "מודעת" או

"רציונאלית" על נושאים שנמצאו בוויכוח והחליטו איך עושים דברים במשותף ואחרת,

בדגש על עשייה. כאן לכאורה יכולנו לחגוג את סיום הטיפול אך לא כך היה. כמו

במקרים רבים, גם כאן הייתה העברה או התקה של הקונפליקטים לשדה אחר- תוך

שמירה מאוד עקשנית על תחושת הכעס, הדרמה, הכאב משני הצדדים. הקונפליקט

שהיה סמוי "נדחס" פנימה והיה מתפרץ בדרמטיות ובמחזוריות כמעט קבועה.

מישהו יגיד: "הכל בגלל האהבה" או "הם לא אוהבים" אך נהפוך הוא. משה וגילה מאוד

קשורים ואוהבים, ונכון, גם כועסים ומתאכזבים. "והסקס?.." ישאלו, "הכל קשור בסקס". ובכן, גם הוא מצוין ובמיוחד דווקא אחרי ריב גדול וסוער! ניתן היה לזהות דפוס קבוע של קונפליקט, דרמה ואחריהם תהליך של התפייסות. אז הייתה מגיעה תחושת קירבה גדולה ואינטימיות מצוינת, כאילו היה מבחן לקשר שאחריו, ההצלחה וההתגברות. מי שמכיר את רגעי הפיוס האמיתיים, יודע שאין כמוהם לתחושות התעלות והתאחדות.

 

לא כל כך מהר מוותרים על הקונפליקט

מכאן אנו למדים שלקונפליקט עצמו יש מעין "תפקיד" ומשמעות. ישנם בתים בהם הקונפליקט בא במקום שבו רוצים להיות מורגשים ונוכחים- במקום שבו רוצים תגובה רגשית מבן הזוג או מההורים. קונפליקט מעורר דרמה ומעלה את התחושה של האחר שלידי ושל קיומי. השאלה היא כמובן כיצד מטפלים בו.

משה, ששקוע רובו ככולו בעבודתו ובעצמו, אינו פנוי ואינו נוכח מספיק בשביל גילה. גילה באה "מבית ללא קונפליקטים" אבל רגילה עוד מילדותה שבשביל להיות קיימת צריך לעורר את השני וכך עשה גם אחיה הגדול. בתחושתה, הוריה היו רחוקים וקרים, לא חשו בה. דווקא שם לא העזה להיות שונה, הייתה "ילדה טובה" שהרגישה מדוכאת ונעלמת. כדבריה: "הרבה שנים לקח לי להיות מי שאני באמת בבית". משה אינו מבין, מרגיש מאוים, בתחושה שאינו יכול "לנוח" על יד גילה וכל מגע עימה הינו עוצמתי ומפחיד. משה מסתדר מצוין בניתוק שלו אבל כשהוא בניתוק ליד גילה, מתחיל קונפליקט, נוצרת דרמה ואז הוא מוצא עצמו בקרבה עוצמתית מדי עם גילה. גם הוא נוהג להתווכח על מנת לקבל את קרבתה.

מתבגרים וילדים רבים, מומחים בגיוס ריגשי של הוריהם על ידי קונפליקטים. אז, הם מרגישים, לא מנותקים, הם מוכנים לחוש ואפילו בהנאה את הוריהם חסרי השלווה (בלשון המעטה), שמנסים לרצות אותם, לשכנע או להניע אותם. בתחושתם, העיקר שהם מתייחסים אליהם ולא אדישים כלפיהם. מתבגרים מתמודדים עם הצורך "למצוא את עצמם", לחוש עצמם "קיימים ונוכחים", מול מצב של תחושת "היעדרות או היעלמות פנימית". על מנת "להיראות" מבטאים זאת ב: מראה חיצוני שונה (פירסינג/ קעקועים/ בגדים), בהתנגדות ובווכחנות וגם ביצירתיות ובמקוריות. תהליכים אלו של חיפוש העצמי נכנסים גם לקשרינו הבוגרים ואינם שליליים, כל עוד אנו מבינים את העומד ברקעם וכל עוד אינם "גונבים אותנו".

משה וגילה התחילו לדבר על תחושות היחד החסר, על "מהי בשבילם נוכחות ומגע משותף". הם זיהו שחלק מ"הטקס" של ההתקרבות והרצון למגע ביניהם מערב קונפליקטים, שהפכו למעין תחליף לתקשורת ו"שמרו" על הזוגיות, המגע והקשר. שפה זו התעצמה והפכה להרסנית.

מאוחר יותר בטיפול, כאשר שינו את "הטקס" ועברו לתקשורת ישירה, שלא דרך הקונפליקטים, למדו לפנות ישירות לבקש קרבה ומגע ולהתקרב בדרכים אחרות- השתנתה הדינמיקה ללא הכר. אותם קונפליקטים, על השונות, שלהם התקבלו אחרת, וקיבלו משקל שונה לגמרי. הם ראו בכך כ"שונות משלימה" מעשירה ומאזנת, שונות רצויה, ואף מעניינת שאינה פוגעת והורסת.

מכאן חלק מהנושאים השנויים במחלוקת הפכו לחסרי משקל, נוצר מקום לקונפליקטים בונים ולדיאלוגים שאינם מאיימים.