הנוער מאותת וההורים לא רואים?

תקשורת הנוער- תקשורת אחרת

מאת אריה טבעון, פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי, מפתח "שיטת טבעון לסמכות שלמה" ומנהל מכון טבעון.

 

כיצד קורה שב"משפחות טובות" נער או נערה מגיעים למצב מצוקה חריף ומתמשך,  וסביבתם הקרובה אינה מודעת, אינה רואה?  האם זהו "חוסר תקשורת"? או אולי יותר מכך? נושא התקשורת בין מתבגרים והוריהם הינו נושא מורכב משחושבים. נתחיל בתיאור מקרה אופייני שהגיע לקליניקה שלי בשנים האחרונות:

 

רותי (שם בדוי) מגיעה לטיפול כשהיא במצב אקוטי. הוריה התנגדו לפנייה לעזרה וחשבו שזה "עוד אחד מהמאפיינים של חוסר ההתמודדות שלה". זוהי נערה בגיל 17 אשר לכאורה לא מעט הורים היו גאים בה: תלמידה טובה, יפה למראה, מנומסת, אינה מתבגרת ששוברת את הכללים ומורדת. הוריה אמרו שהמוטו שלהם הוא ש"חינוך נכון והקפדה מונעים כל מיני שטויות של גיל ההתבגרות".

רותי באה בחשש רב לטיפול, אליו פנתה בעצמה, כמעט בהסתר. היא פנתה לבדה למכון כשהיא מוכנה לממן בעצמה את הטיפול.

רותי מתארת מצב של ייאוש ודכאוניות מתמשכים, הכוללים הפרעות אכילה ממושכות של התקפי בולמיה והקאות, שהוריה אינם מודעים להם. כמו כן, היא תיארה ניסיונות אובדניים שנעשו בפועל מספר פעמים ללא ידיעתם ויחסים קורבניים ממושכים עם חבר שהתעלל בה לאורך זמן.

 

הורים אומרים לי לא פעם : "זוהי רוח נעורים, גם אני עשיתי בלאגנים כשהייתי צעיר". המשפט החוזר הזה מעיד עד כמה קשה לחלק מאתנו, לראות את השינוי במציאות החיים, את העובדה שאנו חיים בעידן שונה בתכלית מהעידן בו אנו גדלנו. זהו שינוי דרמטי, שבו המתבגר חשוף בסביבתו המיידית לעולם מבלבל, חסר בלמים. זהו עולם המציע חציית גבולות, שממילא אינם מוגדרים לנו ולהם. אנו חיים בעולם שיש בו אנומיה (מושג המתייחס למצב של היעדר הגדרות והסכמות חברתיות על ערכי יסוד הקשורים בחינוך ובמשפחה).

הורים רבים אינם מודעים כלל למה הם אינם שותפים בחיי ילדיהם, ששפתם ואופי התקשורת שלהם חסומים בפנינו. הם חוששים לדעת ואף לא אחת נמצאים בהכחשה, גם כשישנה אינפורמציה גלוייה מולם, "לא יכול להיות- זה לא הבן שלי".

 

ישנם הורים שמעדיפים לוותר ולהוריד את הגבולות- "ללכת לקראת הנער", "לא להיות קטנוני", שמעדיפים "לא להיכנס לויכוח". עם זאת, הגבולות מהווים מקום של מפגש והזדמנות לשיח ולדיאלוג. הורים רבים מחמיצים את המרחב הזה, פוחדים להתעמת עם ילדיהם. כך, הפחד מלאבד את התקשורת יוצר מצב הפוך בו ההורים אכן מאבדים את המגע עם בנם או בתם.

 

הכחשה

ההכחשה הינו מנגנון פסיכולוגי עמוק ודרמטי בעוצמתו- לראות פיזית אך במקביל, להיות עיוור למשמעויותיו. אנו רואים תגובות מעין אלו בטיפול ובשיחות עם ההורים. ההורה מכיר בסימפטומים אך לעיתים מסרב לקבל משמעותם: "העיניים שלו אדומות מהסבון במקלחת, והוא תמיד עייף כי הוא גדל..."

 

השארת סימנים

תקשורת מתבגרים מאופיינת בערוצים רב מימדיים. לא פעם, שפתם של בני נוער הינה שפה בלתי מילולית, שפה גופנית, ושפה של מעשים. הם מחצינים את רגשותיהם, ומרבים לדבר בפעולה ובמעשים, במקום במילים. הורים רבים ממשיכים להתייחס לתקשורת עם ילדיהם בערוץ המילולי בלבד, תוך התעלמות מהמסרים הסמויים שעוברים.

בהרבה מקרים, בהתנהגותם, הנערים מסמנים לנו, ההורים, ומאותתים בצורות שונות את מצוקתם. התנהגותם עשויה להתפרש כלא מכוונת, כמקרית אך ניתן לראות לעיתים את הסימנים הברורים הקוראים לעזרה. לדוגמא, אצל מספר מטופלים, בדיעבד, הבינו ההורים כי כבר קיבלו מספר רמזים לשימוש ילדיהם בסמים (כשהבן הגיע הביתה כשעיניו אדומות או כשהשאיר עזרים שונים במקומות ציבוריים בבית). לעיתים, הסימן ניתן ע"י מכתב אישי שנכתב והושאר "לא בכוונה" על שולחן האוכל, המכריז "אני לא מסוגל יותר להמשיך ככה", דף מהאינטרנט שמונח באופן גלוי העוסק בהתאבדויות או שירים על מוות, חוסר תקווה וניתוק. סימניו ואיתותיו של המתבגר עשויים כמו כן ללבוש צורות שונות: לקיחת סכומי כסף גדולים, היעלמויות, הסתגרויות, שינה עד אין קץ או מצבי בילבול מתמשכים.

סימנים אלו הם לא פעם הזעקה הלא מודעת "תעצרו אותי", שמרו עלי אפילו מעצמי. 

 

עלינו, כהורים, להבין כי סימני הילד, הינם שפה חלופית המאפשרת לו להעביר מסרים שאין ביכולתו להעביר כרגע במילים ברורות. מסרים וסימנים אלו לעיתים מועברים בדרך לא מודעת, שלא תוכננה במודע ובגלוי, ועם זאת, להעברתם משמעות כבירה. על כן, עלינו להיות ערניים לסימנים ולתת להם חשיבות ומקום. חשוב לזכור כי על ההתייחסות להיות מורכבת ורגישה תוך הפעלת שיקול דעת והבנה כי על התגובות להיות מותאמות ולא חודרניות יתר על המידה.

 

 

במכון טבעון באבן יהודה פועל צוות רב מקצועי, המתמחה בטיפול בנוער וילדים, טיפול משפחתי והדרכת הורים.  לא פעם, התערבות זו מאפשרת לשנות את מסלול חייו של המתבגר ושל המשפחה כולה.