"אולי תרדו ממני?", "עזבו אותי לנפשי", "צאו לי מהוריד", "אל תתערבו - אני לא ילד... אלה החיים שלי", "תפסיקו לקרצץ לי" ועוד ביטויים שכאלו נשמעים לא אחת בבתים ובשיח טיפולי בין מתבגרים להוריהם.

כמעט כל הורה למתבגר מוצא עצמו עסוק בשאלה מה תפקידו ליד, או אל מול, בנו או בתו, מה המרחק בו ימקם עצמו ממנו, עד כמה להתערב, או לא. הורים רבים תוהים מהו מקומם על יד בנם המתבגר, המנסה לשדר להם מסר "שתפקידם כהורים תם", "שינוחו", "שייצאו לפנסיה" או "שימצאו להם קורבנות אחרים"… ואולי הם מוצאים עצמם עסוקים בשאלה העמוקה יותר מי הם עצמם, בגילם (שנתפס כמופלג על ידי ילדיהם) ומה עכשיו?

לא במקרה ההורה חש מבטנו את הקונפליקט הזה שכן הוא מהווה "הדהוד" למה שהמתבגר חש בו בעצמו: "איך להיות", "מי להיות" ו"מי לא להיות".

בנקודות מפגש אלו בין ההורה לילדו, נקודות שלעיתים אני מכנה אותן "נקודות מישגש" מלשון משגה, עשויה להתרחש דרמה "פיצוצית" שבה נסדקת הלכידות המשפחתית. לא פעם נשברת הסמכות ההורית היסודית ועלול גם להתפתח תהליך המביא לנתק שורשי.

בטיפול אנו מוצאים לא אחת, מצבי שבירה, קרע עד לחוסר אונים הורי ומצב שבו חלק מהמתבגרים אף עוזבים את הבית אם בפועל או ב"עזיבה פנימית". "עזיבה פנימית" אנו מכנים מצב בו מישהו נמצא במצב של "נמצא איננו": פיזית נוכח במקום אך נפשית-רגשית כאילו אינו שם. פיזית אתה מוצא מתבגר שנמצא במרכז הבית, נהנה מכל שירותי הבית עד חמישה כוכבים, אך בו זמנית למעשה פיתח לו "מרחב סגור של היעדרות". ממ"ד = מרחב מוגן בלתי חדיר שהתקשורת אליו וממנו מינימליסטית. לעיתים הוא גם מתבצר פיזית בחדרו ב"התנתקות" תוך שמירת מחוברות אלקטרונית באינטרנט לכל העולם ובן דודו.

כיצד שבירה שכזו יכולה להתרחש ודווקא ב"משפחות טובות" - משפחות שיש להן מסורת של חינוך ערכי ו"סמכותיות", משפחות ששמות גבולות, לא מוותרות "לפי הספרים" של פעם ולפי המלצות של חלק מאנשי המקצוע?

 

במכון טבעון פועל מודל שגורס ומגדיר אחרת את עצם המושג והתהליך של בניית הסמכות. המודל, המכונה "הסמכות השלמה"(MASTERING)  מהווה תפיסה כוללת המעניקה כלי התערבות ייחודים הנגזרים מהתפיסה שלו. התפיסה לא מהווה כלי קסם לתגובות של "הכנעת המתבגר" או לפעולה מניפולטיבית של אילוף ויצירת "התנהגות טובה" לבדה, שכן התנהגות טובה אינה מעידה על המתרחש ומורגש בתוך תוכו של הנער ואינה מעידה על מה שיקרה בטווח הרחוק יותר עימו. עדיין גישות שונות בארץ מדברות על השגת הישגים מיידיים - התנהגותיים שבהם ההורים "מראים למתבגר מי בעל הבית". יש כאן געגוע לסמכות של פעם, לסדר ההיררכי הברור שהיה פעם.

המודל מדבר על ארבעת אשכולות הסמכות, המיוצגים בעזרת סמלים, שרק החיבור ביניהם בונה את התהליך הפנימי שמביא לביסוס והפנמה של הסמכות השלמה. כאשר חסר אחד מהאשכולות - נמצא פתולוגיה ושבירה במארג הסמכות.

הלב - מסמל את הקרבה, החלק התומך, המשקף, המרגיש, שיוצר חוויה של יחד ושייכות ותחושת "אני קיים", שייך ורצוי.

הינשוף - החלק שבנו שיוצר את ההבנה, ההכרה, הדיבור, הערכים והמשמעות של הדברים, מטרות ומעוף ("אם יש לך למה תוכל לעשות כל איך", אמר ניטשה).

הפיל (פעולה יעילה למטרה) - החלק המעשי-אסרטיבי, מוציא לפועל, מעניק את תחושת המסוגלות, ההישג והיכולת העצמית, קשור בביצוע ובבניית הרגלים של שגרה ביום-יום, עסוק במה כן לעשות ובתוצאות.

השור - החלק ההורי המציב ומסמן גבולות, מסוגל גם להיות לא נחמד, בונה ייראת כבוד, פועל בתקיפות אדיבה, מפעיל ריסון והטלת מרות היררכית גם ללא דיאלוג, אלא מתוך קביעת מצב. חלק שנשמר למצבי חירום ומופעל בצורה חסכונית ויעילה.

 

מצבי "שבירה בסמכות" - דוגמא מהשטח הטיפולי:

• ד' (15), בן בכור למשפחה דתית שבה שני ההורים הינם מחנכים ותיקים. אימו מנהלת ומקימה של בית ספר, אישה ערכית וכריזמטית, אביו מחנך שעזר רבות לילדים עזובים ומתקשים, אדם מאמין וחכם. משפחה שומרת מצוות ערכית, משכילה, מקפידה, שמה גבולות ו"סמכותית". הם באו לטיפול במצב משברי קשה ביותר, בתחושה שלאחר ייאוש, לאחר שעברו מסכת ניסיונות טיפוליים קודמים אצל מיטב המטפלים שהבטיחו הצלחה מהירה אך למעשה, שינוי של ממש לא התרחש לאורך זמן. בבואם לטיפול ד' היה כבר מנותק מהוריו, מחוץ לבית מזה למעלה מחצי שנה, והנה התחיל תהליך של חיקוי והליכה בדרכו אצל אחותו הצעירה ואחריה אף אחות נוספת.
  ד' עזב את הבית בגיל 14.5, לאחר משבר חריף, קושי לימודי וויכוח על שמירת הדרך הדתית. למורת רוחם של הוריו, התחבר לחבורה של נערי גבעות, "נערי כיכר ציון" בירושלים - קבוצה של נערים שעזבו את הוריהם, ישנים ב"זולות" שונות, מגיעים ומסתובבים מסטולים באזור כיכר ציון, חבורת מנותקים גאים ממשפחותיהן, חלקן משפחות מסורתיות, משפחות אידאולוגיות מההתנחלויות. חבורות נערים אלו מוצאים עצמם לנים ב"חושות" או "בבית האדום" - בית ערבי נטוש בשטחים, שם מתכנסים הנערים לשינה וליציאות ליליות, חיים כקומונה, כאחים, חולקים ביניהם בגדים, כסף ושלל של הפשיטות הליליות שלהם
  ד' כמובן לא חשב להגיע לטיפול, לא מאמין בכך ולא הרגיש כל בעיה או קושי עם מצבו. על הכיפה הסרוגה שהיתה לראשו כתוב "מוות לערבים", לבושו היה קרוע ובלוי, עם חולצות טי שירט שעליהן תמונות של להקות רוק  כבד.
  לאחר זמן הצלחנו להגיע אליו בתיווך ואפילו להביאו לשיחות. כשעמד לצד הוריו, לא ניתן היה לקשר ביניהם ולנחש בשום צורה שהם שייכים לאותה המשפחה. בכל פגישה הדגיש את אי שייכותו: "אז מה אם נולדתי ילד שלהם… גנטיקה זה לא הכל… אני אבחר אם להיות בן שלהם או לא". הוא הרגיש שאינו לבד ושייך ל"משפחה אלטרנטיבית", לחבורה. בסופו של תהליך טיפולי ארוך, המיישם את המודל,  ד' חזר לביתו, עשה בחירה שכללה גם קבלת מסגרת ואף חזר ללימודים להשלמת בגרות.

 

• הוריו של מ' פנו לייעוץ לאחר שבנם עזב את הבית ומזה מספר שבועות, נעלם להם, עבר לגור בקרב חברים, סבתא, בני משפחה ועוד נפשות טובות שנקרו בדרכו. הוא לא עונה להם בסלולרי, שולח SMS של נאצות וטענות. הוא יצא בזעם עצום אחרי ויכוח שנשמע טיפשי לכל שומע: היכן תמוקם הטלוויזיה הישנה בבית. אביו, ששידרג את הטלוויזיה, מיקם אותה בחדר המשותף של אחיו הצעירים וזאת לאחר שאמר שאם הוא רוצה אותה בחדרו עליו לסדר את החדר, ולא להחסיר שעורים בבית הספר. אביו ואימו, שרק עברו סדנא להורים - "שיקום הסמכות ההורית", עשו את שייעצו להם: כששאל אותם "למה עשיתם ככה?", אמרו לו "כי כך החלטנו… אנחנו בעלי הבית כאן" וניתקו תקשורת. מ' ענה להם "אוקי, אז תמשיכו להיות בבית שלכם, אני לא כאן", ארז ויצא מהבית. מ', תלמיד כיתה י"א, בחור פיקח שמסוגל להוציא מהשרוול ציונים ולהצטיין כמעט ללא מאמץ בלימודים אם רק ירצה (מועמד ליחידת "שחקים" במודיעין), אבל הוא החסיר שיעורים, "הבריז" וירדו לו נקודות בבגרות (לפי שיטת המנות) רק על רקע של היעדרותו. מ' נפגע עד עמקי נשמתו. כמובן שסירב להגיע לטיפול ואמר שהוריו הם אלו שצריכים טיפול, אך לאחר שידולים הצלחנו להביאו למפגשים טיפוליים בעזרת מתווכים כמו הסבתא וחברים.
  בתחילת המפגשים אמר מ': "מה, אני לא זכאי לתשובה של בן אדם? לא יכולים להסביר לי? אין לי הבנה? נכון, אני לא חייב להסכים לדעתם אבל לפחות להבין למה הם עושים מה שעושים אני זכאי לתשובה… זוהי זכותו של כל אדם. חוץ מזה, אין לי מקום בבית - אני לא קיים שם לעצמי, אם זה הבית שלהם בלבד… שישארו בו לבדם.."

 

אין ספק כי בשני המקרים היו חסרים מרכיבים במערך בניית הסמכות, שהייתה לא שלמה כלל ועיקר:

המשפחה הראשונה הינשופית-ערכית, ששמה גבולות שוריים נוקשים התקשתה מאוד לתת מזה שנים חוויית לב אמיתית שיש בה תחושה של "אני-אתה", "אתה קיים", "אתה שייך", "אתה רצוי" באשר הנך. שייכות שם הייתה תמיד על תנאי, כפויה ודרשה מחיקת העצמי שאותו כל כך חיפש מ' המיוחד, בחיפוש זהותו הנפרדת.

במשפחה ערכית זו לא היו דיאלוגים של ממש, היו אמירות חד צדדיות נשענות על יינשופיות מחוברת לשור בנוסח "אנחנו הקובעים והיודעים…", "יש דרך ברורה"… לא נוצר מקום לעצמי שאותו כל כך חסר המתבגר בחיפושיו. לא היה מקום של בחירה מחודשת בדרך. במקום זאת, היה "בכי-רע" = אין ברירה.

אין ספק שבעברה משפחה זו גדלה על חוויה שורית של "אין ברירה", הישרדות "חייבים". הוריו עצמם לא קיבלו חוויה של "אתה קיים", לא הכירו את המרחב של הרצון והבחירה העצמית. היציאה החוצה של ד' איפשרה בסופו של דבר בחירה מחודשת בדרך הדתית ובהצטרפות למשפחה.

במשפחה השניה לא היה ינשוף - מדבר, מתקשר ומסביר למה, לא נוצר שיח לבבי של "אני, אתה, אנחנו". הקשר היה חד סתרי, שורי ופילי מתוך דחף לתוצאות ולקביעת עובדות ללא מתן מרחב של אשכול הלב - לקיום דיאלוגי מותאם.

מיומנות מאשכול הלב - להיות הורים משקפים ומשתקפים:

משימה חשובה ביותר ראשונית לכל הורה, המתחילה בגיל צעיר ומקבלת פנים מגוונות בתקופות שונות של החיים הינה היכולת לראות את הילד ולשקף לו ולשדר לו את התחושה שהוא נראה, "קיים" ובעל נוכחות, כשהוא לעצמו, ממש כפי שאנו הוריו נוכחים ומורגשים, קיימים בפני עצמנו בעיניו. תחושה ראשונית זו קשורה ליכולת להרגיש זהות.

אשכול הלב, מלשון להרגיש ביחד - חווית הקשר עם ההורים חסרה אצל כל הנ"ל. יש להם מחסור בחוויה של להיראות, להשתקף במראה של הוריהם שנותנת היזון חוזר ומדד לזהות. כך, גם הוריהם אינם נתפסים כדמויות אישיות אלא מייצגים תפקיד. כולם מתארים תיאור של הורים "סמכותיים", "פורמליים" כביכול - דורשים, מקפידנים, מחמירים וינשופיים אך מה שחסר שם זה בעיקר האלמנט האישי - להיראות ולראות. נעדרת שם מזמן החוויה של "אני-אתה".

באספקט זה, הסמכות באה מחוויה של סמיכות - קירבה, דמות שאתה מרגיש כי היא רוצה את טובתך, שרואה אותך כנפרד, לעצמך ולא כממלא צרכים שלה דרכך.

"עשיתי הכל בשבילם… הם רצו בן מצליח - תלמיד שיוכלו לבוא לחברים שלהם ולהתגאות בו" (רצו שיספק להם את הצורך הינשופי הגבוה שלהם - אבא מעולם לא למד, אמא מנהלת בית ספר).

במושג "יראת השם" שממנו נגזר המושג "יראת כבוד" - יש מי שרואה, משגיח השגחה אישית - שיש בה יראה. היראה היא הפחד לאכזב, הפחד להפסיד את האהבה.

בביטוי "הכל צפוי והרשות נתונה" מספר אלמנטים חשובים. גם בהתבגרות יש חשיבות ליצירת אקטים של בחירה. ללא בחירה אישית אין אחריות ושותפות אמיתית. הבחירה נעשית דרך דיאלוג שגם מציב תנאים וגבולות לבחירה.

יש מי שרואה תצפית ("הכל צפוי" - נצפה מלמעלה) כמסר שאתה לא לבדך, יש לך זהות. המבט צריך להיות מבט אינדיווידואלי, המעריך ורואה ייחודיות: של לבוש, של תסרוקת, של מאמץ ועשייה ולא רק של חובה.

שיקוף = היכולת לבטא ולהחזיר את מה שאנו חשים ומרגישים, לא בצורה שיפוטית, אלא בצורה שמראה על השתתפות, חיבור קרוב.

משחקי מחבואים אין מפסיקים באמצע.

הורים, לעולם זיכרו: כל מתבגר מחפש שיראו אותו, שיחפשו אותו, ממש כמו שבמשחק מחבואים המתחבא מחכה שיימצא ואולי אפילו שיתפס. מצב שבו יש הפסקת חיפוש נחווה בסופו של דבר כנטישה שכן המתבגר בודק אותנו לא פעם עד כמה נראה את חסרונו, עד כמה חשוב הוא לנו כקיים במערכת חיינו.

כאן חלוקת התפקידים אינה שוויונית, לעולם מוטלת על ההורה אחריות רבה יותר ליזום, להציע וליצור את הקשר יותר מהנער. הדבר בולט במיוחד אצל ילדים במשפחות גרושות.

 

אצל מתבגרים רבים קיימת הנוסחא: להיעדר - זה להרגיש קיים ולהיות - זה לבדוק אם ועד כמה אני קיים בשבילכם ובשבילי. 

 

לכן, אל תאמצו מהר מידי את הרצון להתנתק. אל תפסיקו לתקשר, להראות שאתם רואים, מתייחסים לא שופטים אך בהחלט יש לכם דעות ועמדות וגם גבולות.

 

שימרו והקפידו ליצור בכל הזדמנות אפשרית שיח דיאלוגי, דו-סתרי אך אל תכנסו למלכודת השחור-לבן, מנצח-מנוצח, אלא בנו סיטואציות בהן כל הצדדים ירגישו ניצחון לפחות קטן ונוכחות של כבוד.

בחרו וצרו ביוזמתכם זמנים למגע ודיאלוגים לאו דווקא על נושאים של קונפליקט.

 

שתפו בחייכם שלכם ואל תחכו רק שהם ישתפו אתכם, בכך תראו דוגמא.

 

לעולם אפשרו גם מרחב אישי ואזורי עצמאות ולצדם סמנו את האזורים שיש בהם קו אדום וגבול.