מודל הסמכות השלמה- ראיון עם אריה טבעון

כתבה מתוך מגזין "הורים וילדים", אפריל 2003, מאת רונית הראל

 

"מודל הסמכות השלמה" הינו מודל רחב שפותח על ידי אריה טבעון ומשמש כתפיסה כוללת להתערבויות מגוונות עם הורים ובתי ספר. המודל מופעל מאז 1996 ביחידת נערי רפול בצבא, בבתי ספר, בגיל הרך, כפר הנוער "נירים" ועוד. המאמר שפורסם בהורים וילדים מציג

כמבוא כמה עקרונות יסודיים שקשורים במודל הרחב. 

 

אריה טבעון, פסיכולוג קליני, יועץ לארגונים חינוכיים, מטפל משפחתי ומנחה קבוצות – פותח את הרצאותיו בפני הורים ומחנכים במשל על אליעזר והגזר. אלא שבגרסה שלו, הסיפור הידוע מקבל פרשנות חדשה. המעבר מעולם הירקות, לחיי ההורות שלנו אולי לא אינטואיטיבי, אבל נשמע הגיוני.

 

"סבא אליעזר מסיפורו של לוין קיפניס, לא היה רק סבא של אביגיל, אלא קודם כל חקלאי ואיש מקצוע מיומן. יום אחד, כשהיה בשדה, רצה לשלוף את הגזר כדרכו מידי שנה בשנה, אבל לתדהמתו זה סירב לצאת. מה קרה לגזר? תהה אליעזר, שכל השנים הוא נשלף בקלות, והנה הפך לסרבן. הסבא שינס מותניו, הפעיל את כל כובד משקלו ו… לא הצליח. בבושתו פעם ראשונה פנה לעזר שכנגד- הסבתא, שמצטרפת אליו ואחריה, אלישבע, החתול והכלב – אך אלו גם יחד לא מצליחים. בסוף, כשכולם עייפים ומתוסכלים, מצטרף העכבר הקטן ודווקא הוא, גורם להצליח במשימה שאחרים נכשלו בה".

 

אנחנו חיים בעולם שונה, על פי טבעון. הגזר, שמסמל את הילדים שלנו ואת נושא הסמכות השתנה לבלי הכר. סיפור המעשה מסמל את הצורך בטיפול שונה בבעיה ותיקה שנוצרה. "פעם הגזר נשלף בקלות על ידי אדם אחד", הוא אומר, "היום כל בעיה היא מורכבת והגזר קם על יוצרו' צריך צוות שגם העכבר משמעותי בו". מה קרה כאן? אולי הוא קיבל יותר מדי הורמונים, או במילים אחרות – טיפוח יתר? אולי הקרקע מסביב היא זו שהשתנתה? אולי יש לנו פה שינוי גנטי ולא רק של גודל? כנראה גם כך וגם כך, סבור טבעון, זה אינו אותו הגזר שהכרנו, וגם הסמכות שלנו היא לא מה שהייתה, אבל אנחנו עדיין נעולים באותה מערכת מושגית ישנה ומוכרת ומנסים לעשות יותר מאותם דברים ישנים ביעילות נמוכה. חייבים לעבור לעבודת צוות מתואמת שבה גם עכברים משפיעים על הכלל.

 

"במסלולנו ההורי, כהורים הומניסטיים מודעים", מסביר טבעון, "אנחנו רוצים לפעול דרך הטוב שבנו, שבו 'הילד  במרכז', ואנחנו נהנים מ'הורות נאורה' ומהפנטזיה הארכיטיפית של "ילד מלאך". אחרי זמן לא רב כש'הילד המלאך' גדל, מסתבר שיש לו גם צדדים נוספים, מאוד אחרים- אגוצנטריים, מחפשי שליטה, נצלניים ואפילו פוגעים מאוד. בעידן הנוכחי, אנחנו מתחילים מראש ממקום של הרגשת "חסך הורי" , החובה, וההרגשה שצריך לפצות על נעדרותנו. ממקום זה, אנחנו מנסים להשיג שיתוף פעולה אבל לפעמים כגובה רצוננו להשביע את הילד- גובה פגיעתנו ממנו ותחושת חוסר האונים. ואז, פורצים אצלנו השדים הרעים, הבלתי נשלטים. אנחנו מתפרצים על הילדים, לעיתים כנגד כל מה שהגדרנו לעצמנו ומתמלאים ברגשי אשמה. אז מה בעצם קורה פה?". תופעה זו ש טבעון מכנה "מטוטלת הסמכות" הינה אופיינית למצב של חוסר אונים וחוסר בנייה נכונה של סמכות.

כך אנחנו מוצאים הורים הומניסטיים, מתונים בדעותיהם שהופכים להורים פוגעניים, או מוסדות חינוכיים שעוברים מקצה לקצה בניהול הסמכות שלהם.

שיטות "לאילוף" ילדים

את השאלה מה קורה למושג הסמכות במשפחות של ימינו, בוחן טבעון כבר למעלה מ-15 שנים. העיסוק בנושא החל עבורו תוך כדי כך שסייע לטפל בכמה אירועים קשים בקרב קהילות חינוכיות קיבוציות, ביניהם במקרים קשים, כדוגמת האונס בשמרת. בתהליכים משבריים אלו, ניתן היה לראות דפוסים קבועים שעוברים מהפרט למשפחה ולקהילה, מה שניתן היה לראותו מההיבט של טיפול משפחתי, יחידני וקהילתי. המודל שפיתח בעקבות זאת, משמש עד היום את תוכנית ההכשרה של "נערי רפול" בצה"ל, נערים שבהגדרתם אינם מקבלים סמכות ובעלי קשיי הסתגלות.

המודל עוסק בשאלה שמטרידה את כולנו – כיצד להיות אדם משפיע, מחנך והורה שמשאיר חותם ומעצים את ילדיו בעידן המורכב של ימינו? כיצד לגרום לילדינו להיות מסוגלים "לקבל סמכות" בבית ובחברה?

בהשוואה לתיאוריות אחרות שקיימות בשטח הפסיכולוגיה, המודל של טבעון הוא שינוי מרענן. "התחושה של הורים, מחנכים ואנשי מקצוע שונים היא של אובדן שליטה ויכולת הכוונה. כתוצאה מכך, יש נטייה לחזור לתיאוריות של אמצע המאה הקודמת שאינן מתאימות לעידן הנוכחי", טוען טבעון. "בתאוריות אלו יש געגועים לעידן אחר, יש תפיסה של מושג הסמכות שהיא מסולפת מיסודה ואינה תואמת את התהליך הפסיכולוגי- חינוכי במובנו העמוק שמביא לקבל על עצמנו סמכות".

 

למה הכוונה?

"יש חטא גדול באופן שבו משתמשים ומפרשים את המונח 'סמכות' בארץ. תיאוריות שונות שמדברות על סמכות, מתייחסות לעניין במונחים מלחמתיים וכוחניים, לפי המסורת הצבאית- שורדנית שלנו. הן נוטות להתייחסות ולמדדים התנהגותניים חיצוניים- איך להפעיל שליטה על הילד, איך לגרום לו לציית באמצעות פקודות, עונשים והוראות, "להכניע את האגוצנטריות או הנרקיסיזם שלו". כך אנשי מקצוע מלמדים "כיבוש טריטוריות, אקטים של הכנעה ועוד. לדידם, ילד שמתנהג על פי הציוויים האלו נחשב לצייתני וכמי 'שמקבל סמכות'".

גם אם חיצונית נראה שהילד צייתן, טבעון סבור שזה אינו אומר דבר על מה שקורה אצלו בפנים – האם הוא באמת מזדהה עם מה שהוא עושה? ויותר מכך, עד כמה הוא הפנים באמת את ההתנהגות הזו או את הכוחניות שבה? "יש המון שיטות 'לאילוף' ילדים, ילד צייתן יכול להיות כזה כי הוא מפחד ואין לו ברירה עכשיו, או כי הוא חושש מעונשים. ילד שלא הפנים את מה שעומד מאחורי קבלת הסמכות, יחליף את הצייתנות בתוקפנות, ברגע הראשון שיזדמן לו. אם בבית, למשל, הוא ילד צייתן ומקבל מרות, בגן הוא עלול להיות תוקפן ולפגוע בילדים אחרים. הילד לומד להזדהות עם החזק והתוקפן וישחזר זאת כשיוכל להיות החזק. כך אנחנו רואים שיש שיכפול של טכסים משפילים בקרב ילדים במצבים שונים. שנים אני מדבר על כך גם בצה"ל בויכוח עם עמיתים שמושג הסמכות בא ממקום אחר והוא קשור בהפנמות שיש לנו על דמות הסמכות."

 

לחבר את כל האשכולות

אז מה זאת סמכות, אם לא הטלת מרות והשגת צייתנות? את התשובה לשאלה הזו- הבסיס למודל שבנה- מצא טבעון לאחר שקיים עשרות סדנאות עם הורים, מחנכים, מפקדים בצבא, מנהלים שונים, פסיכולוגים ואחרים. את משתתפי הסדנאות, הוא נהג ונוהג עדיין לשאול מי היא הדמות שנתפסת בעיניהם כדמות של סמכות, דמות שנחרתה בזיכרון כמשפיעה וככזו שהיו מוכנים לקבל את ההכוונה שלה ואת הגבולות שלה. בנוסף, הוא שואל, מיהי הדמות שנתפסת כמי שהתמודדה היטב עם מצבים של בעיות התנהגות ושליטה אצל ילדים.

טבעון גילה שהסיפורים שסיפרו משתתפי הסדנאות חוזרים על עצמם, במבנה קבוע ובתכונות קבועות שיש לאותה דמות הנבחרת באופן אישי. למרבה הפלא, לא היה כלל קשר בין הדמות שתיארו לבין הדמות שבאופן סטריאוטיפי היינו מקשרים לסמכות. טבעון: "מתברר שכשאנשים מתארים דמויות סמכות שמהוות דוגמה עבורם, הם מתארים דמות שהיא קודם כל מיטיבה, קרובה ומשקיעה בנו אישית. דמות שמייצגת ידע, מקצוענות, חוכמה, תובנה וערכים. דמות רגועה ומרגיעה. בנוסף, רוב האנשים מייחסים לדמות הזו יכולת לתת פתרונות מעשיים, ומאמינים שהיא מהווה כתובת ומקום להדרכה, להעצמה. רק בסוף הם מתארים אותה כדמות שיכולה להטיל מרות, עומדת על גבולות, מסוגלת גם להעניש, ולעורר יראת כבוד. אבל קבלת החוק והגבולות מאדם כזה קלה יותר מאשר מאדם שהוא רק כוחני, ומכאן שיש הזדהות עימה.

מצאתי שיש ארבעה אשכולות קבועים ועקשניים בחזרתם מעבר לסוג האוכלוסיה והמוצא שלה, אשכולות של תכונות שחוזרות על עצמן. מסתבר שאותם אשכולות גם מקופלים במבנה השפתי של המושג סמכות:

סמכות, על פי הבנתי, מקורה מהשורש "סמך", דהיינו לסמוך, ובמשמעותה העמוקה הינה היכולת לתת אמון, לקבל אמון להאמין ולהזדהות. היא קשורה בקרבה (להיות סמוך ל.. וסומך כתומך). היא קשורה בהיות הדמות בר- סמכא- מקור ידע, ערכים, אמונה. קשורה באמינות וביכולת לסמוך עליו בפועל, וקשורה בהסמכה- קבלת כוח פורמלי –אחריות ומרות. אמונה בסמכות הינה תוצאה של הפנמה של דמות חיצונית שמייצגת חלקים שאנו מאמינים בהם ומקבלים אותם כחלק מעצמינו ורואים בהם כדוגמא (מודל) לכללים והתנהגויות, גם תוך הבנה של היותה דמות שמגנה עלינו ומסוגלת להתמודד עם הדחפים ההרסניים שלנו עצמנו.

כמובן שמקום צמיחתה הראשון הינו בבית -בקשר עם ההורים. סמכות חייבת להיות צמודה לקשר בין-אישי מתמשך. קשה לנו לקבל סמכות מאדם זר, לא עקבי, בלתי מובן לנו, שלא ביססנו אמוננו בו.

כאשר נבנה קשר עם מישהו שאנו רואים בו סמכות רצויה ומגינה, אנו מוכנים לעשות דברים מעבר לעצמנו, לקבל גם דברים שמעוררים בנו תסכול, דורשים מאיתנו  דחיית סיפוקים ואפילו ויתורים משמעותיים. סמכות ממלאת אותנו מוטיבציה נוספת לעשייה ולהשקעה. שימת הלב, ההיזון החוזר ומתן החיזוקים של דמות הנתפסת משמעותית, מעודדים בנו את תחושת הערך העצמי. ההאצלה מסמכותה, העברת האחריות,מעודדת בילד את האמונה ביכולתו העצמאית והשליטה בעצמו.

תפיסה הטוענת לכך שאנשים יכולים לגדול ללא סמכות, לעצב את עצמם באופן חסר גבולות וללא הכוונה- אינה מציאותית, כאילו 'זה בא מעצמו בגנים'. במיוחד היום אנחנו, ההורים, צריכים להתמחות וללמוד כיצד לבנות את היכולת הזו, לבנות סמכות כחלק חיוני שבלעדיו לא יוכלו ילדינו להשתלב בחברה האנושית."

 

ומה אנחנו ההורים צריכים לקחת מתוך ההבנה הזו?

טבעון: "המשמעות ברורה. מדובר בתהליך של חיבור חלקים לכלל שלם במערך אותו הקשר- כך שאם אנחנו, ההורים, רוצים להביא להפנמה של הסמכות בילדים שלנו, אנחנו לא יכולים להסתפק רק בהתנהגות כוחנית של הוראות ועונשים. אנחנו צריכים לחבר את כל האשכולות של אמון וקירבה, לתת לילד תחושה שאנחנו רוצים בטובתו, שאנו פועלים מתוך רציונאל, ערכים וידע שבידינו, ולא מתוך צורך זמני אישי ושאנו מסוגלים להיות כתובת לפתרונות מעשיים בהתמודדות עם בעיות ולהבניית בסיס קבוע ומעשי. לכל אלו ולתהליך המעניין הזה אני קורא 'מודל הסמכות השלמה'.

דמויות הסמכות האישיות שמועלות שוב ושוב בזיכרונותיהם של האנשים הינן דמויות שאומרים עליהן שהן מאחדות ניגודים ולא חד צדדיות: "הוא היה גם קרוב ומבין וגם דורש ולא מתפשר", " הוא היה גם תיאורטי וגם מעשי איתי". אלו דמויות שיש להן "גמישות תפקידית גבוהה"."

 

מודל "הסמכות השלמה"

ללא ספק, טבעון מציג בפנינו משימה לא פשוטה: להיות הורה קרוב, מבין, יודע, מעשי, אבל גם כזה שיודע להטיל מרות, ולא לוותר. אפשר להתנחם בכך, שהוא אינו טוען שכל כובד המשימה הזו מוטל על כתפי הורה אחד בלבד, אלא שבמובן הזה, זוג ההורים הם יחידה אחת. כל עוד הם פועלים יחד, הם יכולים להשלים זה את זה לכדי "סמכות שלמה", ולכך עוד נגיע בהמשך.

כדי לבאר טוב יותר את המודל, משתמש טבעון בסמלים (או "אשכולות"), המייצגים את התחומים התפקודיים של הסמכות השלמה – תפקודים שמקבילים לתהליך ההתפתחותי של הגדילה ואף לפונקציות מוחיות. ארבעת הסמלים הם: לב, ינשוף, פיל ושור. רק התנהגות הורית שמשלבת את ארבעתם, נחשבת ל"סמכות שלמה".

 

תחום אשכול הלב (קירבה, קשר, תמיכה)

מבחינה התפתחותית: התיאוריות ההתפתחותיות של אריקסון, בולבי, קוהוט ועוד, מדברים על השנים הראשונות (עד גיל שלוש), כשלב קריטי בחיים, בהן נבנה האמון הבסיסי של התינוק והפעוט מול העולם. פגיעה בשלב הזה, עלולה "לייצר" בעתיד אדם ללא בושה, ללא חרדת אכזבה והיעדר מצפון ומוסר. כשיש לנו בשביל מי לעשות, אנחנו נהיה מוכנים לציית. ילדים אומרים לא פעם: "אם המורה הזאת תגיד לי- אעשה, אבל אם המורה ההיא תגיד לי את אותו הדבר- בחיים לא אסכים לעשות". כך גם אומרים חיילים במסלול המיוחד: "בשבילו אני אעשה הכל, הוא כמו אבא בשבילי". שיתוף הפעולה ותחילת בניית הסמכות מתחילים במקום שיש התקשרות ותחושה שיש בשביל מי.

 

התנהגות הורית: אשכול הלב הוא האנושי ביותר, ומדבר על יצירת קירבה ויכולת אמפתיה. האשכול הזה מקושר, אם כי באופן סטריאוטיפי, לצד האימהי למרות שהוא קיים גם אצל גברים. הורה שמתנהג בדרך זו יוצר קירבה, ונתפס כדמות שמשקיעה בך ורוצה את טובתך.

עם זאת, בלב ישנם חריצים שאומרים שלעולם הלב אינו שלם. טבעון: "לב שלם הוא מצב שבו ההורה עסוק יותר מדי בהיותו הורה מושלם, ולא משאיר את האפשרות לילד שלו להיות אחר ממה שהיה רוצה. ויניקוט מדבר על Good Enough Mother, אימא טובה דיה, והכוונה היא שגם אם הילד לא מקבל את הקשר במלואו, זה עדיין בסדר גמור. הורה שעסוק בעצמו ובמושלמותו כהורה, לא נותן אפשרות למצבים שאינם מושלמים ולכן גם לא נותן לילד מרווח למצוא בעצמו את הדרך לבניית הקשר". בעידן הנוכחי, קילקלנו את החוויה הראשונית הזאת של קירבה. הלב "מגוייס" באופן מניפולטיבי להשיג משהו אחר ואז נפגע האמון בו. הדבר אופייני למודלים התנהגותיים בהם "נותנים חיזוקים חיוביים" במקום לתת התייחסות אמיתית. ילדים מזהים את זה מקילומטרים ולומדים לא לשתף פעולה עם התחליף- "החיזוק". בטווח הרחוק הנזק הערכי הינו עצום.

 

תחום אשכול הינשוף: (מקור ידע, תובנה ואמונה, התמצאות) 

מבחינה התפתחותית: לאחר השגת האמון הבסיסי, מגיע שלב הלמידה. בדרך כלל, שלב זה מקושר לשנה השנייה של החיים: שלב החקירה, בו הפעוט מגלה את העולם החיצוני, ולראשונה מתרחק מאימו. ילדים שלא מיצו את השלב הראשון עלולים לסבול מהפרעה בלמידה. למשל, ילד שעלה לכיתה א' ועדיין מתקשה להיפרד מהוריו ולהתחבר לילדים חדשים, יתקשה גם ללמוד את מה שנדרש בבית הספר- עדיין יהיה עסוק בבית.

התנהגות הורית: ינשוף היא חיה של חוכמה בתרבויות המצרית, ההודית, האינדיאנית והיהודית. הינשוף יכול לתצפת ולראות בחושך, כשאחרים אינם מסוגלים. לינשוף יש מעוף, תרתי משמע- כלומר, יכולת להסתכל רחוק ולשנות את הפרספקטיבה. הוא מייצג ידע חיצוני על העולם ומקושר סטריאוטיפית לאבא (זה שבא בלילה, מלא חוכמה ועצות כרימון, "חכם בלילה"). ההורים הינם מתווכי משמעות לילד- הם מתרגמים ידע ומקני ידע מסוגים שונים. חשוב להדגיש היום את הידע הנורמטיבי שחסר לילדים רבים: מה עושים מתי, למה, ועם מי- מודעות עצמית וחברתית. ניטשה אמר "אם יש לך למה תוכל לעשות כל איך". הינשוף מקנה כיוון וערכיות לעולם, בונה מוטיבציה ונותן חזון. בעידן הנוכחי יש תחושה יסודית של הרבה הורים של אובדן דרך וכיוון, הם מבלבלים בין מידע לחוכמת חיים ונורמות. ההורים אינם מדברים או מבטאים עצמם על יד הילדים כמו פעם. נוצר חלל עצום שמתמלא על ידי ה'הורה שלא מתעייף לעולם' - המדיה האלקטרונית.

 

תחום הפיל: (מכוון למטרה, מעשי, נחוש ואסרטיבי)

מבחינה התפתחותית: זהו השלב בו הילד לומד מיומנויות של עצמאות ושגרה קבועה כמו קימה בבוקר בזמן, הרגלי אכילה, מנהגי היגיינה ועוד. זהו שלב של רכישת הרגלי יכולת ועצמאות שנבנית בהתאם: כל גיל ומשימותיו. זה התחום עליו יש הכי הרבה קונפליקטים בין ההורים לילדים. "השגרה היא כביכול לא חשובה, אבל למעשה מאוד משמעותית", אומר טבעון, "יש לנו את "קרבות היומיום": הרגלי אכילה, מקלחת, שינה. ילד שמתקשה לקום בבוקר, הקושי מוכפל ל 365 ימים בשנה והופך לחווית חיים משפחתית כואבת. אם נעשה רק בזה שינוי- הוא יהיה משמעותי כי מדובר במכפלות עצומות."

הפיל עוסק באופן עקבי בדברים שקשורים לסדר יום והוא מהווה בסיס. "הורים לא מודעים לעד כמה שגרת החיים משמעותית לבניית הסמכות, עוד לפני שמדברים על עונשים. אין מה להעניש ולעסוק בהטלת מרות, לפני שמפנימים אצל הילד את שגרת החיים. אם הורים לא מקפידים על הליכה לשינה בשעה קבועה בלילה, וכתוצאה מכך הילד לא מתעורר בבוקר – בוודאי שאין זה נכון להעניש אותו." אומר טבעון. 

התנהגות הורית: פיל הוא חיה חזקה ואסרטיבית. זוהי חיה צמחונית שאינה טורפת, אבל חזקה ביותר. גם האריות והנמרים, מלכי הג'ונגל, "עושים לו כבוד". פיל לא צריך דרך סלולה, הוא מפלס אותה בעצמו. הוא כמו רכב 4X4. כשעדר פילים שועט, הוא יגיע למטרה גם אם יעבור זמן רב, ולא יסיטו אותו ממנה, בזכות "זיכרון של פיל". יש לו נוהגים קבועים, הוא מלך השגרה של חייו, יש לו "עור של פיל" ולא כל דבר חודר אליו.

לכל הורה או מחנך חשוב שיהיו את התכונות האלו – שיהיה ממוקד מטרה, שיצליח להוציא אותה מהכוח אל הפועל ויישאר על הקרקע. חשוב שידע לשמור על קביעות, ויקפיד על אסרטיביות. זה הבסיס לבניית הסמכות, המתייחס לסדר היום ויצירת הרגלים קבועים אצל הילד, להובלה במקומות שצריך מיקוד בתוצאות מעשיות ותרגולות שבונות בטחון עצמי ותחושת יכולת. הוא שייך לאינטילגנציה המעשית שלנו.

 

תחום אשכול השור: (מגן ושומר במקרי חירום, מאלץ, מגביל ואוכף –הירארכי ולאו דווקא דיאלוגי)

מבחינה התפתחותית ומוחית: בכל אחד מאיתנו יש מנגנון חירום, מוחי, פסיכופיזי- שניעור לפעולה במקרה של צורך הישרדותי כלשהו. המנגנון הזה הינו שריד ג'ונגלי- אבולוציוני, שבעזרתו שמרנו על צאצאינו עוד במערות, והוא מנגנון פרימיטיבי- לשעת חירום. במצבים אחרים, שאינם סכנת חיים, חשוב שהמנגנון הזה יהיה מרוסן ורגוע. לריסון כאן יש שתי משמעויות- האחת, ריסון במשמעות הגנה מהעולם וסכנותיו, למשל, כשמרחיקים ילד באופן לא דמוקרטי מהחשמל באופן מיידי וחד משמעי. המשמעות השנייה מתייחסת לריסון של הילד מפני הדחפים ההרסניים שלו עצמו. הנקודה השנייה משמעותית במיוחד בגילאי שנתיים וחצי ובגיל ההתבגרות, גילאים בהם יש שיא של אגוצנטריות ושיא של דחפים להשתלט על הסביבה ואף להרוס ולפגוע בדמויות קרובות אלי. חלק מהפחדים של הילד נובעים מעצם הפחד שהוא עצמו יהרוס ויפגע, "שישתגע" מבלי שמישהו ירסן אותו. תכנים אלו עולים לא מעט בחלומות ילדים. תכנים אלו של גרנדיוזיות ותוקפנות מעורבים ברגישות עולים גם בגיל ההתבגרות. כאן ההורה מהווה מגן משמעותי שמסוגל לעמוד מול הילד. זה מה שיופנם בתוכו ויעזור לו להתמודד עם דחפיו.

התנהגות הורית:

שור היא חיה פרימיטיבית המייצגת את הסמכות הישנה: מרות והיררכיות. כשהיא שבעה, היא יכולה להיות רגועה, אבל מהר מאוד היא יכולה לעבור למצב של התקפה ואלימות כלפי אובייקט שאינה יודעת אפילו מיהו, כמו תקיפת מטפחת אדומה.

לשיטתו של טבעון, כל אחד מאיתנו מצוייד במנגנונים הג'ונגליים המוחיים שבנו, מנגנונים שעלולים "לגנוב לנו את הרגשות ולהוריד אותנו מהפסים- ולהפוך אותנו לשור הבר". שור הבר או השור הזועם הוא מצב של אובדן שליטה הורית, מצב שכל אחד מאיתנו מועד לו ונחשף אליו. אנחנו במודל לומדים להבחין בו ולהימנע ממנו.

"השור שייך למנגנון המוחי-הישרדותי שיש לנו (מערכת פרימיטיבית העוקפת את קליפת המוח האחראית לפונקציות מתוחכמות), חשיבה מהירה בשחור-לבן- האם זה שמולנו הוא בעדנו או נגדנו. זו תגובה מהירה, המערבת חשיבה במונחים קטסטרופאליים מיידים, גסים. השור הוא דמות שאין לה דיאלוג עם הילד. 'אנחנו  קובעים וזהו זה', בצורה פיקודית והיררכית. הוא פועל מתוך "דחף הצלה"- סוג כזה של חשיבה הוא חשוב בשעות חירום ובעייתי מבחינה אנושית ליום יום. חשיבה זו אולי משיגה צייתנות מיידית של הילד אבל אם ממשיכה, בטווח הארוך, היא אינה בונה בסיס של בטחון בעולם ובעצמי. היא מייצרת עולם 'שחור- לבני', קטסטרופאלי ולפי תפיסתי, זוהי "הסמכות החלקית בהתגלמותה". לצערי, חלק גדול מהתוכניות בארץ, בעיקר ההתנהגותיות מדברות בשפה הזו- מתוך החרדה של המבוגרים עצמם.

לשור יש גם צד חיובי, של ריסון, הגנה וסימון גבולות. "הורים צריכים ללמוד גם להיות לא נחמדים לילדיהם במצבים מוגדרים. הם צריכים גם להיות מסוגלים לבטא כעס בצורה מכובדת ולהכין את הילד לעולם שיש בו כעסים וביקורת, שהרי ממי צריך הילד ללמוד על העולם אם לא ממי שקרוב, אוהב אותו ולא עוזב אותו. הורה שלא פתר את בעיית הלב בקשר הראשוני שלו עם הילד, מה שאני מכנה "חסך הורי לבבי"- מאוד יתקשה להיות שור, כי הוא מאמין וחושש שאם יהיה לא נחמד אל הילד, הוא ישנא אותו ואפילו יעזוב אותו, מעשית או רגשית". חלק מההורים האלו הינם כאלו שעברו בילדותם מצבי פרידה או חסך הורי לא פתור. במובן זה, אנחנו יכולים להתחיל לראות את הקשר שבין החלקים של הסמכות השלמה…

 

"סמכות שלמה" מחברת בתפקודה את כל ארבעת האשכולות בקשר מתמשך, למרות שמדובר בחלקים מנוגדים- הם מתחברים בתוכנו באמצעות הקשר המיוחד הזה. דמות סמכותית, על פי המודל הזה, צריכה להיות רב- ממדית ובעלת גמישות -תפקיד גבוהה, כדי שתוכל ליישם את כל החלקים האלו. אנחנו נדרשים להבדיל בין מצבים שונים בהם אנו פועלים ממערכות שונות שיש להן מקבילה מוחית שונה. בחירום יש לפעול כמו בחירום בצורה שורית- ממערכת החירומית שלנו בצורה מקצוענית, מרוסנת (שור מרוסן) אבל אסור שהשור יהיה דרך חיים ואסור לערב אותו עם מצבים שהם דורשים בניה של לב- שכן זהו מסר כפול שהורס את האמון הראשוני. הורים צריכים ללמוד להביע כעס ומורת רוח כשצריך בצורה ברורה מבלי שיגידו בו זמנית בהתנצלות שזה "כעס מאהבה". רגעי הלב -הקירבה והאהבה יבואו בצורה נקייה בזמן אחר, בזמן שאנחנו מחוברים למצב זה. כשם שאנחנו כהורים חייבים לבנות מערכת והרגלים של דיאלוגים במצבים לבביים, ינשופיים ופיליים, אנחנו חייבים ללמוד להפסיק את הדיאלוגים במצבים שבהם נדרש תפקוד של השור. אין ולא צריך להיות דיאלוג עם ילד שמנסה להוציא לאחותו עין. דיאלוגים יבואו בזמן אחר, לאחר מעשה שורי ברור של אכיפה והרחקה.

לא מומלץ שנהייה הכל בו זמנית כי "הכל" יכול להפוך ל"לא כלום"- למסרים עמומים ומנוגדים זה לזה, והורסים זה את זה. יש לנו מה ללמוד, בעיקר איך להתחבר לחלקים האלו שנמצאים באופן טבעי אצל כל אחד מאיתנו.

 

איך מיישמים את המודל במשפחה שלנו?

"המשפחה", אומר טבעון, "היא סביבה בה מוקנית חוויה של סמכות שלמה, שמחברת את כל החלקים שתיארנו קודם. הורים עושים את זה בצוות. לפעמים אפשר לראות שבתוך המשפחה כל אחד מבני הזוג לוקח תפקידים שונים ומשלימים." טבעון קורא לזה "נדנדת הסמכות" – אימא לב, אבא שור – אבא לב, אימא ינשוף וכדומה. "זהו מצב נורמאלי, כל עוד ההשלמה נעשית בדרך של אמפתיה בין ההורים. לא משנה אם שני ההורים שונים בדרך בה הם בונים את הסמכות, העיקר שהם עובדים לכיוון אותה מטרה ותומכים זה בזה.

"לא מומלץ שיהיה פיצול בין ההורים. הילד ישמח מאוד לתרום לפיצול הזה ולקבל הטבות מ'החוליה החלשה' שבשרשרת. אין הכוונה להגיע בהכרח לחזית אחידה, בה שני ההורים פועלים באופן שווה, כי לכל אדם מטרות שונות ודרך משלו להגיע אליהן. האחידות צריכה להיות בחתירה לקידום המטרות המשותפות מבלי לחבל בבן הזוג.

"יש מיתוס שכולם במשפחה צריכים לעשות אותו דבר, "יישור קו" (מושג צבאי מובהק), אבל במשפחה נורמאלית אנחנו פועלים שונה: אני מתנהג שונה עם הילדים כשאישתי לידי כי אני קשור אליה ומרגיש בקיומה. מה שחשוב הוא להגיע אל אותה מטרה באופן שמשלים אחד את השני, לכלל הסמכות השלמה. אנחנו צריכים להתמחות בכל אחד מהאשכולות האלו, ולהיות מקצוענים בהם ובכך להגביר את ההפנמה שלהם בילד. כשחסר אשכול, אנו מיד יכולים לאפיין בעיות בתפקוד.

 

תן דוגמאות בבקשה.

לדוגמא, ישנן משפחות אופייניות לפי המודל. משפחה שנוטה להיות "סופר לב", שאני מכנה משפחת "צמר הגפן החם", משפחה שמאמינה ברגשות שמהוים את "הדבק": "אם נדע מה הילד מרגיש אז יפתרו הדברים". או משפחת סופר ינשוף- האנציקלופדיה המעופפת, כאלו שמאמינים בהסברים עד לאין סוף מתוך אמונה שהילד יבין ואז יסכים לשתף פעולה. במשפחות אלו, גם אם המטרות יכולות להיות מקסימות, בהיעדר פיל, החלק המוציא לפועל, לא תהיה הגשמה של הדברים. למשל, רוצים לנסוע לטיול או למוזיאון אבל אין מי שמקים את הילדים בבוקר, כי הם לא קמו מעצמם, אין מי שמארגן את הסנדוויצים והאוטו. בקיצור, רעיון מצוין ללא הגשמה שמביא לתיסכול ולציניות. בדרך כלל, בכל משפחה ישנה חלוקת תפקידים שבה מישהו (האמהות בדרך כלל) תופסות את הצד הפילי שמהווה יסוד "לתיקתוק היום" ולבניית הסמכות. הפיל בונה הרגלים קבועים, עוסק במה כן לעשות בעוד שהשור עוסק במה לא לעשות.

בהיעדר פיל, נעסוק הרבה בשור- במשמוע, בעצירה ובריסון הילד. רוב המודלים אינם רואים בכך חלק של הסמכות ופעולה סמכותית.

ברור כי במשפחות הנ"ל אין סמכות שלמה ונתקל בבעיות אופייניות להן.

 

טבעון מדגים התנהגות הורית "נכונה" ו"לא נכונה".

נכון:

אבא אומר לילד, בשפה שורית ותקיפה: "לך לישון, כבר מאוחר!". אימא לב תאמר: "בוא נלך יחד למיטה, אני אקרא לך סיפור ואחר כך תלך לישון". למרות שמדובר באופני תקשורת שונים, שניהם מכוונים לאותה מטרה תוך שיתוף פעולה והשלמה בסגנון ואמפתיה ביניהם.

לא נכון:

אבא אומר לילד, בשפה שורית ותקיפה: "לך לישון, כבר מאוחר!".  אם האימא, בדרך של "הלב", תאמר: "לא נורא, הוא יכול עוד קצת להישאר ולראות טלוויזיה", יכולה להיווצר קואליציה עם הילד כנגד האב ולא תתרחש השגת סמכות.

 

נכון:

אבא ינשוף יגיד "יושבים ליד השולחן, ואוכלים עם מזלג לאט לאט". אימא פיל יכולה לקרב את הילד פיסית לשולחן, לקחת את המזלג ביד ולהראות לילד במעשה איך בדיוק אוכלים. זו דרך נכונה ומשלימה.

לא נכון:

אבא ינשוף יגיד "ככה לא יושבים ליד השולחן, זה לא יפה ולא מנומס". אימא לב- מרחם אומרת: "תעזוב אותו, הוא עוד קטן מידי". שוב, נוצרת קואליציה של הורה וילד כנגד ההורה השני שמשמעה פגיעה בסמכות.

 

כולנו יכולים למצוא את עצמנו בקלות באחת הדוגמאות האלו, או באחרות שעובדות על אותו עקרון. מודל "הסמכות השלמה" נשמע כמשימה הורית מורכבת.

טבעון: "זו משימה קשה, ואפשרית. איך אני יודע? קודם כל על סמך איסוף הדמויות המופנמות שאנשים מעלים: הם בוחרים בדמויות כמוני וכמוך- דמויות לאו דווקא גרנדיוזיות. לא את בן גוריון או הרצל, אלא דמויות בשר ודם שהיו עימם במגע– הורים, מחנכים משמעותיים, מדריכים, מפקדים בצבא- לא בהכרח מהדרגות הבכירות- דוד, אח, מרצה אישי. זה אומר שדמות של סמכות אינה בהכרח קשורה לתפקיד פורמלי כלשהו או ליכולת להיות מורם מעם. דמויות של סמכות הן כמונו וכמוך, שבזכות מערך יחסים "שלם" יותר המופנם בקשר מתמשך, הופכות להיות בעלות השפעה משמעותית ומכרעת.

אנו רואים שכשלומדים את שפת הסמלים הזו ישנה הטבה מהירה מאוד ביכולתנו לכוון עצמנו להיות הורים שלמים יותר לעבוד על החלק החסר.

אחד מהדברים המעניינים הוא ש"הסמכות השלמה" נוגעת בצרכי יסוד שלנו ושאין מצב של היעדר בחלקי "הסמכות השלמה" שכן מצב שכזה מביא למילוי חיצוני ולהשלמה מהחוץ. לדוגמא: במשפחה שחסר לב הוא יתמלא על ידי דמויות חיצוניות בצורה של תומכים ומטפלים, במשפחה שבה חסר שור- הילד ימצא את השור בבית ספר או במערכות השכנות. הבעיה היא שנוצרים קונפליקטים בין המערכות שאין מודעות מדוע הם התרחשו.

אנחנו, כמו בסיפור אליעזר והגזר, עובדים על עבודת הצוות המשלימה הזו ויוצרים שפה משותפת- שפת סמלים, תוך יישום של הכלים המיוחדים שפותחו לכל אשכול. אחת מהבעיות הקשות ביותר של בניית סמכות היא היעדר הסכמה יסודית ושפה משותפת לגבי המציאות המשותפת בה אנו חיים, אנחנו בונים עם המודל התערבויות במשפחות, בבתי ספר, בקבוצות הורים ובקהילות שלמות, תוך ביסוס השפה המשותפת שלהם- בשפת המודל.

 

 

אז מיהו באמת המחנך הסמכותי? מחקר

במחקר שנערך על ידי אריאל אלון (2001) על פי "מודל הסמכות השלמה", התבקשו תלמידים נערים, לבחור מחנך שהצליח להיות "סמכותי" ומשמעותי בעיניהם מול מחנכים שנתפסו על ידם ככאלו שלא הצליחו להיות "מורה  סמכותי", על פי בחירה סובייקטיבית שלהם. הם נתבקשו לדרג תכונות של ארבעת האשכולות, התכונות של מודל "הסמכות השלמה" אצל אלו מול אלו. טבעון: "לפי התפיסה הישנה, הסטראוטיפית היינו צריכים לקבל תשובה לפיה דמות מורה סמכותי היא דמות קשה, מפחידה, היררכית, מפעילה מרות, יוצרת תקשורת חד סטרית, באה מלמעלה, פוקדת, משתמשת בכוח פורמאלי, מענישה וכדומה. בעוד שדמות לא סמכותית אינה כזו.

בניגוד לכך במחקר נמצא שדמויות שנתפסו כדמויות של סמכות היו גבוהים יותר דווקא באשכולות הלב, הינשוף והפיל - כלומר, בתכונות של לב: קירבה אישית והשקעה מיטיבה בך, בינשוף: מקצוענות וידע, ערכיות, בפיל: היו כתובת מעשיות, כתובת לפתרון בעיות, הקנו כלים ובניגוד ל"סטריאוטיפ של סמכות"- נמוכות יותר באשכול השור, אשכול המרות והשליטה הכוחנית.

לעומתן, דמויות שלא הצליחו להיתפס כסמכותיות בעיני התלמידים, היו הפוכות לסטריאוטיפ- גבוהות בשור ובכוחנות, כאלו שאינן יודעות להשתמש בתכונות של קירבה, אינן מהוות מקור לידע ומקצוענות, אינן פותרות בעיות ולכן אולי משתמשות בכוחנות מתוך חוסר אונים. "התוצאה בסופו של תהליך היא שמי שסמכותו נמוכה ומצומצמת משתמש יותר בשור ונמצא בעל השפעה נמוכה ואינו יעיל, בקרב התלמידים", אומר טבעון. "מתברר כי אותן תוצאות התקבלו גם כשמורים מחנכים דירגו את עמיתיהם. כלומר, זה עובד בכל הרמות והגילאים".