לעיתים, חווים כולנו, המבוגרים והילדים כאחד, אירועים רבי עוצמה מהבחינה האישית והקהילתית. כולנו עוברים טלטלה רגשית ותפיסתית, כשקורה משהו שלא האמנו שיכול לקרות, ומנפץ לא מעט אמונות יסוד ובטחונות שחיינו עמם. לא אחת, בדרך כלל מאוחר יותר, אחרי שקצת נרגענו, אנו שואלים את עצמנו מה עובר על ילדינו. בכתבה זו אנו רוצים להתייחס במעט להיבטים פסיכולוגיים הקשורים למה שהילדים עוברים במצבי חירום וטראומה ואף להמליץ על מספר דרכי פעולה.

 

תגובות של ילדים

בקרב ילדים לפני גיל בית- ספר יסודי (וכולל), אירועים נתפסים ביסודו של דבר דרך העיניים של המבוגרים, שמתווכים לילד את המשמעויות הרגשיות שלו: כשאנחנו עצובים ו/או מבוהלים הם מבינים שהאירוע הינו מעציב או מפחיד וכדומה. לא תמיד ברור להם מדוע ובמרבית מהמקרים יש להם הסברים אחרים, שונים לגמרי למה שקורה. כך, לפעמים רגשותיהם מאד לא ממוקדים, אינם ספציפיים, מציפים יותר, או כאילו אינם שייכים באופן ישיר לאירוע.ילדים מתייחסים באופן דומה אך שונה ממבוגרים לאבל או למוות: עד גיל כיתה ג', המוות נתפס כהפיך ולא סופי. ככלל, ילדים הרבה פחות הגיוניים, מתקשים להבין סיבות ומקשרים אסוציאטיבית דברים שאנו רואים אותם כאינם קשורים לגמרי.  למשל "הוא נפגע כי …". וכאן יבואו הסברים שונים, בדרך כלל מאוד "שחור- לבניים", רעים/ טובים, ללא אבחנה. לדוגמא, ילד ששאל מדוע מישהו נקבר בארון ונענה "כי הוא חייל", הגיב: "אז גם אח שלי ימות ונקבור אותו בארון כי הוא חייל."

 

תגובות מיידיות ומאוחרות

יש מבין הילדים כאלה שמגיבים מיידית, שואלים ומתייחסים, כולל ביטוים רגשיים, אך בדרך

כלל ילדים מגיבים באופן שונה ממבוגרים לאירועים. ישנם ילדים שכאילו לא יגיבו כלל (מנקודת

המבט של הבלתי מקצועיים), אך למעשה בתוכם הם מושפעים מהאירוע, דבר שיתבטא

בתגובות מאוחרות יותר ולאו דווקא ישירות. לא אחת אנו פוגשים ילדים שנחשפו לאסון ישיר

והמשיכו "כרגיל", כולל צחוק, משחק וכו'. תגובותיהם באו מאוחר יותר ובאופן מקוטע יותר,

אבל היו חריפות למדי. נסיוננו המקצועי מלמד כי ביטויים חיצוניים לרגשות הלחץ, עוזרים לנו

לעכל ולהתגבר עליהם והם בריאים מבחינה נפשית. זהו המנגנון הטבעי- לבטא את הכאב,

ומאוחר יותר "לעכל" אותו ולהתמודד עימו. כשאנו בוכים אנחנו מאפשרים תהליך של פורקן

והפגה מאוחרת יותר ולא קוטעים את התהליך הטבעי.
ילדים צעירים בדרך כלל מתקשים לבטא ישירות את רגשותיהם ומחשבותיהם, והם מבטאים

סימנים (סימפטומים) של לחץ כמו: קשיי הירדמות, חלומות ביעותים ו/או הרטבת לילה,

היצמדות להוריהם וביטויים של חשש מפרידה, שינויים בתיאבון או קשיים בהירגעות (אקטביות

יתר), תלונות על הרגשה גופנית לא טובה וקשיי ריכוז. הם עשויים להתנהג כאילו נסוגו בגילם

("רגרסיה"), להיות תלותיים יותר ופחות עצמאיים, ולהמנע ממצבים שונים- מיציאה מהבית,

ממפגש עם חברים, ממשחק ועוד. חלקם מבטאים עודף אקטיביות וחלקם מגלים תגובה

הפוכה- נטיה לפסיביות.

המפגש עם המוות מעורר בהם חרדות מהיפגעותם הם, ובעיקר הם פוחדים מהיפגעות

הוריהם ומכך שישארו לבדם. כתוצאה מכך, יופיעו חרדות נטישה. ילדים חוששים מהתגובות

הרגשיות החזקות של הוריהם, קשה להם להבינן והם זקוקים להסבר על כך. הם צריכים לדעת שהתגובות הינן זמניות ונורמליות. הילדים אינם מדמיינים את המוות כשלעצמו (הרי גם לנו קשה מאוד לתפוס אותו) אלא יותר עסוקים במה שסביבו: האלימות והפגיעה הפיזית ("איך הוא מת, איפה פגעו בו?") , כיצד בדיוק זה קרה, אם כאב לו? ירד דם וכו'. על הפרטים האלו יש להם לא מעט דימיונות וחלומות. חשוב לתת להם לשאול ולהתייחס עד כמה שניתן באופן מרגיע מבלי להיכנס לעודף פרטים והסברים תיאורטיים.

אירוע הקבורה מהווה אירוע סתום ומסתורי. המוות לגביהם אינו נתפס בהכרח כסופי (מתי הוא יחזור? אולי יתעורר כמו באגדות?), מעורר שאלות שונות  (מה הוא מרגיש מתחת לאדמה?, איך הוא נושם?), זאת הזדמנות להסביר. ניתן גם להסביר דרך חיות או דוגמאות מעולמם, תוך ההדגשה המיוחדת של המוות כהפסקת הסבל.

כפי שצוין, החשיבה אצל ילדים בנוגע לאלימות הנה פשטנית יותר. באשר לזיהוי התוקפנות, הם חושבים שחור לבן ל"טובים ולרעים" וכמו בסרטי הילדים, הם מצפים לדעת מיידית מי שייך ל”טובים” ומי הוא “רע” שחייבים לחשוש ממנו. כך הסכנה מוגדרת להם יותר, והם בטוחים יותר.
החשיבה המאגית של ילדים היא חשיבה שמייחסת כוחות קסם לחפצים ולגורמים שונים, בצורה חופשית. כך יכולים להופיע הסברים וקישורים שיש לעשות בהם סדר ולהבהיר כי אין להם שייכות. יש להפריד ככל האפשר בין עובדות לבין דמיונות, שמועות וחלומות.
כאן עלינו לדעת להבדיל בין "חרדות", שהינן תגובות כוללניות של לחץ לבין לבין "פחדים", שהם ממוקדים יותר ובעלי אובייקט או "סיבה" שניתן להצביע עליה ולנטרל אותה יותר טוב, להגביל את הפחד לזמן מקום ומשהו מאפיין.

 

מספר המלצות להורים (בתקציר נמרץ בשילוב מימדי "הסמכות השלמה"):

• חשיפה לאינפורמציה כמו טלוויזיה או רדיו מומלצת באופן מסונן, במידה שבה הילדים מוכנים להיחשף לאינפורמציה זו בעצמם באופן רגיש. לא ללחוץ עליהם לראות ולשמוע, הם יבחרו לעצמם את המינון הנכון. ישנם כאלו ששומעים כל מילה מהמתרחש תוך כדי עיסוק במשהו אחר לגמרי. יש תמונות ותיאורים שלא ירצו לראותם. יש לכבד זאת ולא להציפם. ישנם תיאורים דרמטיים שמוצגים באופן מוגזם- שרצוי בהחלט להימנע מהם. חרושת השמועות בקרב הילדים וגם המבוגרים, עשויה להתרחב באירועים שכאלו למימדים אדירים וחשוב להיות רציונאלי ולתת את הפרופורציה הנכונה.

• לא מומלץ להסתיר או לספר סיפורים שאינם נכונים "בשביל להרגיע". בדרך כלל הילד עולה על כך במוקדם או במאוחר וכך נפגע האמון שלו בנו. חשוב לפרש ולהסביר בסבלנות רבה, ולעזור להם לעבד ולתת את המשמעות הנכונה לאירועים. חשוב לתת תקווה ולא רק להתחבר לתחושת הקטסטרופה.

• חשוב לעזור להם לעשות המללה ועיבוד רגשי של מה שרואים ושומעים.  ניטשה אמר "אם יש לך למה תוכל לעשות כל איך". במקרה זה, ההורים הם מתווכי המשמעות, נותני ההסבר והפשר- ההגיון של הדברים. לא להסתפק בתמונות, יש להבהיר ולעזור לעבד: לדבר על כך, להסביר, לערוך דיאלוג- לתת מקום לשאלות ואף לבטא מחשבות ורגשות. לתת דוגמא אישית של "מותר להביע ומותר לדבר". גם כאן, לא ללחוץ אלא לחוש את הילד. חשוב מאד לתת כבוד לרגשותיו ולא מיד להרגיע. אנחנו יכולים בהחלט לעזור להם לעבור ממצב של חרדה כללית למצב של פחדים ממוקדים יותר וברי שליטה במהלך השיחה ע"י סימון והבהרה של "שטחים" בטוחים מול אחרים. חשוב להדגיש את ה"גדרות" השומרים עלינו מסביב- כוחות הביטחון, צה"ל, החיילים והנשקים השונים שעוזרים לנו להתמודד, את הדרך שלנו להיאבק והמשמעות שבה. יש לתת דגש לתחושת "יש עתיד"- אופטימיות, אמונה בכוחות של הילד שלנו ושל המדינה, שליחות ואמונה בדרך ובצדקתנו.

• המשחק והדימיון הוא אמצעי טבעי והחשוב ביותר שיש לילדים להתמודדות עצמית. מאד חשוב לתת להם (במיוחד לקטנים) זמן ומקום למשחק חופשי ודמיוני. במשחק ניתן, לדוגמא, להשמיד אויבים, לכעוס, להמציא נשק סודי שנותן ביטחון, ואף להתנסות בטיפול באחרים שקשה להם. ניתן להיעזר בחשיבה מאגית שבה חפץ מסויים נותן ביטחון הגנה ומזל (מה שגם אנחנו לפעמים עושים). כל עשייה ופעולה פיזית מפיגה, עוזרת להרגיע ומומלצת.  פעילות מפיגה כמו ספורט, הפעלה גופנית, הוצאת אנרגיה שיש בה גם ביטוי מילולי (כמו משחק בכדור)- מאוד מומלצת.

• זהו הזמן וההזדמנות לשעות משפחה וקירבה.  "ביחד נעבור את זה"- להרגיש ביחד ושייך. חשוב להימצא עימם יותר, להשכיב לישון בלילה, לעבור את האירועים ביחד. אלו חשובים בעיקר כמרגיעים וכנגד התחושה שהכל מתפרק סביב והחשש מעזיבה. ישנם ילדים שאינם מסוגלים לבטא את הצורך הזה שלהם בקרבה להורים. חשוב להשכיב בלילה, להקשיב, ליידע היכן אתם ולאפשר תקשורת זמינה. למרות שאנחנו בעצמנו עוברים את האירועים לא בקלות, חשוב שנזכור את תפקידנו ההוריים ונקפיד על שידור מסר של תקווה ובטחון. אולי אנחנו עצובים ודואגים אבל לא "נופלים", אלא מתגברים ומאמינים בכוחותינו ובכוחות הילד.

• הבנה וקבלה של הנסיגות והירידות בתפקוד כדברים נורמליים. יש להקפיד שלא לבייש, לא ללחוץ יתר על המידה או להיכנס ללחץ עקב אלו. לחץ יגרור עוד לחץ והיפגעות נוספת מכך. לדעת להכיל רגשות= לספוג אותם ולהמנע תגובות יתר.

• כשיש הכרות עם נפגע – לעזור להם להפוך את האבל ל"אבל פעיל". כלומר, לבטא בדרך כלשהי, לעשות משהו, לבקר במקום כלשהו, "לסמן" בצורה טקסית כלשהי את השתתפותם, הזדהותם והצטרפותם ביחד עם ציבור גדול לתהליך האבל. הפעילות הנ"ל נותנת קונקרטיות, ביטחון, הרגשה של אונים בניגוד לחוסר האונים ותחושה של יחד, שמאוד חשובה לנו בשעות שכאלו. ניתן לכתוב אל, או על הנפגע, או למשפחתו, לצייר, להכין פינת זיכרון ועוד. ילדים זקוקים לעזרה והדרכה בטקסי האבל בהתאם לגילם. תמיד עדיף טקס אקטיבי כמו הדבקת תמונות, כתיבת מחברת, ציור, מכתב ל.., ואפילו הקלטה לטייפ של זכרונות מחשבות ורגשות.

• שגרה ועשיה-  "פ.י.ל= פעולה יעילה למטרה" מספקת תחושת מסוגלות יציבות, עור של פיל. אלו הם משאבים חשובים להתמודדות עם מצבים שנדמה שהכל בהם מעורער. במצבי משבר נשברים הגבולות והסדר השגרתי. למרות זאת, חשוב לתת להם לשמור במידת האפשר על תפקוד של שיגרה רגילה וזמינות לקבוצה החברתית. שייכות לקבוצת השווים חשובה כגורם מרגיע, מפיג לחץ ומעניק בטחון יסודי. חשוב ביותר לא להיכנע לנטיה להסתגרות ולהימנעויות.לנטיות אלו אופי "מגנטי"- הן סופחות להן עוד ועוד שטחים ומשתלטות עד כדי יצירת "חוסר אונים נלמד". יש לצאת ולהמשיך ככל האפשר להתנסות ולחשוף עצמנו לחברה ולסביבה חוץ ביתית. בענין זה עלינו גם לעשות עבודה עצמית. בנייה מותאמת של הגבולות של השגרה: אכילה ביחד, קימה הליכה לגן/ בי"ס, היגיינה- אלו נותנים תחושת מוגנות והרגשה שלא התמוטטנו. להיות מסוגל להגיד גם "לא" "עד כאן" כך תעשה עכשיו. 

• גבולות חייבים להישמר גם בהקשר למה יש לעשות ומתי ומה לא. העמידה על הגבולות נותנת תחושה של מוגנות. יש לשמור על "תקיפות אדיבה", לא להיכנס למצב של מרות ייתר (שור בר) שמשדרת פאניקה וחרדה ההופך לכפיתיות, אלא להיעזר בכל הנ"ל על מנת לערוך את הדיאלוג הנכון סביב נושא הגבולות. בדרך כלל, מירב הילדים והנוער קולט את הסיטואציה ומשתף פעולה. מתן תפקיד, ולו הקטן ביותר, נותן תחושה של שותפות והעצמה (אתה תהיה אחראי על עשיית הקפה במקלט, את תהיי אחראית על הבאת המשחקים וסידורם…).

 

לבסוף, ישנם ילדים שהאירוע הזה מהווה עבורם מנוף לשליפה של רגישויות ובעיות קודמות. במידה רבה ניתן לראות בכך הזדמנות לפנות לייעוץ או לטיפול במה שנמצא עכשיו על פני השטח. חשוב לדעת שישנן כתובות שניתן להתייעץ ולהיעזר בהן.
ישנן טכניקות מרובות וספציפיות לעזור במצבי חרדה ומצוקה. מטרת העזרה- להחזיר למצב התפקודי הקודם ולא להתחיל טיפול ארוך ומייגע בכל מיני עניינים נוספים שכרגע אין הם במוקד.

 

אנו מזמינים אתכם לפנות אלינו בעת הצורך לייעוץ והדרכה...